ראיון עם מיכל טופורק, שחקנית ובמאית

את מיכל טופורק ראיתי פעמים רבות בשנתיים האחרונות בתפקידים מגוונים כשחקנית. בהצגה קיפוד הזהב "חזיתות", שזכתה בפרס הבימוי בטקס "קיפוד הזהב", היא הייתה השחקנית הראשית וגם רקדה חזיתות בתיאטרון הבית – בילוי נעים .

ראיתי אותה גם בהצגה "עצבים" ובעוד שורה של הצגות שבהן גילמה תפקידים משניים יותר, כמו "אש בארזים" אש בארזים בתמונע – בילוי נעים. בנוסף, ראיתי ממש לאחרונה את הקומדיה המופרעת "פימה ג'קסון ולהקתו" פימה ג'קסון ולהקתו בצוותא 2 – בילוי נעים, שאותה היא מביימת. החלטתי שהגיע הזמן לתהות על קנקנה.

למה הלכת ללמוד משחק?

"אמא שלי לקחה אותי מגיל מאוד צעיר לצפות בהצגות, ואחרי כל הצגה הייתי מדמיינת שאני אחת השחקניות על הבמה. כבר כשהייתי בבית הספר היסודי הייתי בחוג דרמה, ואז, מכיתה ז' עד י"ב, למדתי במגמת תיאטרון בבית הספר תיכון עירוני א' לאמנויות. זאת הייתה מגמה מדהימה, ואני לקחתי את הלימודים מאוד מאוד ברצינות.

למדנו המון שעות בשבוע, המערכת הייתה מאוד לא סטנדרטית והיה לנו רף מאוד גבוה. יצאו משם עוד שחקנים כמו עדי קורן, שמשחקת בבית ליסין ולמדה בניסן נתיב מחזור לפני, כנען לבקוביץ', ומאיה רחלין, שהיא קריינית בטלוויזיה. בקיצור, למדו איתי חבר'ה מאוד מוכשרים".

מה עשית בצבא?

"בצבא הייתי מורה חיילת, אבל מאוד התגעגעתי למשחק והלכתי לסדנת תיאטרון בימי שישי, סדנת תיאטרון לחיילים בהנחיית ירון אדלשטיין ובועז דבי. זאת הייתה סדנת אימפרוביזציה ופלייבק.

אחר כך חשבתי לעשות כל מיני עבודות קטיף והתנסיתי בקטיף רימונים ותמרים בכל מיני מקומות, למשל בנאות סמדר. אבל היה לי המון להט למשחק, ואז אמרתי לעצמי שאני כל כך שמחה שמצאתי את עצמי מגיל מאוד צעיר במשחק ואני כל כך להוטה להתחיל.

אז עשיתי קורס בניסן נתיב, ובמקביל נבחנתי לבתי ספר למשחק ושיחקתי בסרטי סטודנטים, שזה היה מבחינתי כמו ללמוד קורס משחק מול מצלמה. בגיל 21 כמעט התחלתי ללמוד בניסן נתיב, ובאותו זמן אפילו למדתי קורס ליצנות רפואית בימי שישי, שהיה היום הפנוי מלימודים.

הלימודים בניסן נתיב היו חוויה מאוד טובה. באתי עם המון תשוקה שעדיין קיימת, והייתי מאוד נרגשת בשיעור הראשון. הייתי ממש בהלם, מאוד שמחה וצמאה להשאיר את עצמי. יש לי עד היום שני קלסרים ענקיים שבהם כתבתי את כל מערכי השיעור, והייתי צמאה לעוד ועוד ועוד. הייתי עוזרת במאי של הרבה מורים ואני התנדבתי הרבה, כאילו עליתי על רכבת ולא ירדתי באף תחנה.

באותה תקופה הלימודים היו כל חיי. זאת הייתה חוויה מאוד עוצמתית. זה מין מקצוע כזה שהוא כאילו לא מדיד. מישהו שאין לו ניסיון יכול לקבל תפקיד ענק. אני הרגשתי ממש בעלת מקצוע ובשלה כשיצאתי כבוגרת בית ספר בניסן נתיב. חשוב להם להרחיב לסטודנטים את מנעד הדמויות שהם יכולים לבצע, וגם חשובה להם שם יצירה אישית.

יצאתי עם חוויה מאוד טובה, ורוב העבודות שלי עד היום הן בזכות ניסן נתיב, גם בזכות הקשרים שנוצרו שם וגם בזכות מורים שממליצים עליי. הייתי באמוק שלוש שנים. לא הייתי חולה, לא יצאתי לדייטים, גרתי בבית והתמסרתי לחוויית הלימוד".

מהו סוג התפקידים שמתאים לך, והאם יש לך טייפ קאסט?

"אני די בתחילת הדרך. לפעמים אני מרגישה שיש סוגי תפקידים שמתאימים לי, אבל למעשה עשיתי סוגי תפקידים שהם מאוד שונים זה מזה. מצד אחד יש תפקיד הקורבן, ואז צריך להתחבר לסטטוס נחות, אבל למשל ב'חזיתות' הדמות חווה את כל קשת הרגשות. היא מתחילה מאוד מאופקת ומנסה להראות שהכול טוב, ולאט לאט יוצאים גם הומור שחור, פחד ותסכול. היא מאוד צינית, היא דמות מאוד עגולה ולא מתביישת לחשוף את הקישקעס. היא טיפוס מאוד אסרטיבי, בניגוד לטיפוס שאני משחקת בהצגה עצבים.

מאוד קשה לדעת למה יחשבו שאני מתאימה. לפעמים אני הולכת לאודישנים לתפקידים שאני מרגישה שמאוד מתאימים לי ולא מתקבלת, או להפך. אני הולכת לאודישנים שאני מרגישה שהתפקיד מתאים לי פחות ואני מתקבלת. אני מרגישה שאני יכולה לגלם דמויות ששונות מאוד זו מזו".

 ב'חזיתות' היו הרבה מאוד קטעי מחול. מתי למדת ריקוד?

"למדתי ריקוד כשהייתי ילדה, ובניסן נתיב למדתי תנועה עם מרינה בלטוב, אבל הפרטנר שלי הוא רקדן, בוגר להקת בת שבע, מתן כהן. הייתה תחושה שהתנועה זה לא משהו שזר לי, והבמאית שחר ברקוביץ והרקדן מתן כהן מאוד עזרו לי. אני מאוד שחקנית והוא מאוד רקדן. אני עזרתי לו עם המונולוגים וכולנו עזרנו זה לזה.

"ב'עצבים', אני מרגישה שזו דמות אחרת לגמרי. ב'חזיתות' היא שופכת את הקישקעס על הבמה, ובעצבים היא מאוד מרצה ומכילה, עם פחד שהולך ומתפתח מבן הזוג. דווקא היה לי טבעי לשחק אותה בגלל המסר המאוד ברור של ההצגה. הרבה פעמים יש בזוגיות סוג של יחס שהוא לא אלימות פיזית ואפילו אין קללות, אבל יש יחס שהוא מתנשא ומלחיץ, והאישה חיה בפחד תמידי וצריכה להכיל את כל העצבים שלו. המסר הוא שאסור לקבל את זה".

שאלה: מהם האתגרים הגדולים שלך כשחקנית?
"אני חושבת שזה חוסר הוודאות במקצוע. יום אחד אני לא עושה כלום, ואז פתאום אני מקבלת טלפון שמתחילים חזרות בשבוע הבא. זה יכול לעבור מאפס ל־100, וכך גם הביטחון העצמי שעולה למעלה יחד עם האדרנלין. האתגר הוא לשמור על איזון גם בתקופות חזרות וגם כשלוח הזמנים פחות עמוס.

כאשר יש פחות עבודה אני מנסה לשמור על לוח זמנים שכולל כתיבה, וחשוב לא להישאר בחוסר מעש ולשמור על כושר יצירה, ולדעת לנהל את הכול נכון. לא לקרוס בעומס ולהיות במינונים נכונים גם עם המשפחה ובן הזוג והחברים, ולישון טוב ולדעת לשים גבולות.

הכי קשה לי במקצוע שכל הזמן אומרים כמה שזה מקצוע קשה ואז זה מתחיל להיות נבואה שמגשימה את עצמה. יש מחשבות מחבלות. זה באמת מקצוע מאתגר".

אני דווקא רואה כמה הספקת לעשות וכמה הצגות השתתפת כשחקנית, וגם כשחקנית ראשית, וההצגות שהתחלת לביים. אני חושבת שיש לך הישגים מאוד יפים.

"אני מנסה להסתכל על כל מה שאני עושה ומה שעשיתי ואומרת לעצמי שהמקצוע נקרא משחק וזה אמור להיות כיפי ומאתגר.

יש גם משהו מבלבל בדברים שרואים ברשתות החברתיות וכביכול נותנים לשחקן 15 שניות של תהילה. יש בזה הרבה מהקללות והברכות של המקצוע.

יש הרבה מאוד שחקנים מוכשרים מאוד, וכל שנה יוצאים עוד 80, וככל שיש יותר זה כמו למצוא דירה בתל אביב. כולם צריכים להמציא את עצמם מחדש כל הזמן וזה מורכב".

את גם שחקנית וגם במאית. איך את רואה את תפקיד הבמאי?

"לפני עשור ויותר, כשהייתי בעירוני א', ביימתי את הפקת סוף השנה של המחזור. כשהתבקשתי לעשות את זה אמרתי: 'אני לא רוצה להיות במאית סטנדרטית ואני לא אצעק על חבריי ולא אהיה במאי 'נאצי'. אני לא מאמינה שהבמאי צריך להיות קשוח ואני לא מאמינה בזה גם כשחקנית.

מבחינתי זה ברור שכל מי שעובד בהפקה צריך לקבל יחס מכבד, והבמאי, שהוא ראש הפירמידה, צריך לתת תחושה נעימה ומכבדת. וכשזה כך גם הקהל מרגיש את זה, והקאסט נהנה והקהל נהנה.

תמיד היה לי שיח עם הבמאים והבמאיות שלי. כמובן שבסופו של דבר לבמאים יש את המילה האחרונה, וכשיש הקראה או חזרה הבמאים צריכים גם לדעת לשים גבולות. זכיתי להיות בשני הכובעים ואני יודעת שהרבה פעמים, כשחקנית, אני מרגישה בגוף את מה שצריך לעשות ואז אני מציעה את זה, והבמאי מקבל או שלא מקבל.

זכיתי שכל ההצגות שהשתתפתי בהן הן הצגות מקוריות, והיה לי גם דיאלוג עם המחזאים. השחקן צריך לדעת להיות עם טאקט ולתת הערות בנעימות ובכבוד".

איך את מכינה את עצמך לתפקיד?

"אני מאוד חנונית, ויש לי עבודת דמות מסודרת עוד מהתיכון, שעליה הוספתי הרבה בניסן נתיב. כמו שאומרים, 'מכל מלמדיי השכלתי', ואני מוסיפה עוד ועוד נתונים. אני קוראת את המחזה כמובן, ואז אני כותבת את כל נתוני הדמות ומה שהדמות אומרת על עצמה ומה שאומרים עליה.

אני כותבת תעודת זהות מפורטת על הדמות ומשלימה לעצמי תמונה מלאה. יומן אישי, כותבת יומן אישי של הדמות, שפת גוף ואפילו איברים מובילים של הדמות. כותבת רצונות, מכשולים ופעולות. כל דמות מבקשת ממני דגש על משהו אחר וטמפו שונה. אני מאוד אוהבת לחקור את הדמות וגם נותנת מקום רב לאינטואיציה".

מהם סוגי המחזות שאת מעדיפה?

"אני חושבת שמאז מתקפת ה- 7 באוקטובר אני מחפשת, כשחקנית וכקהל, דווקא קומדיות. יש משהו כל כך מורכב במציאות שלנו ולי זה עוזר כשחקנית וכקהל. אני מרגישה שאני זקוקה לזה. אני רואה שהקהל משתוקק לצחוק. גם המשפחה שלי מאוד מצחיקה ואנחנו הופכים הכול לקומדיה.

בתכל'ס אני אוהבת כל מחזה שהוא טוב. גם טרגדיות, גם ליצנות, גם תיאטרון רחוב כפי שעשיתי בפסטיבל עכו, ואפילו תיאטרון בובות. נראה לי שלאחרונה, כאמור, אני נמשכת לקומדיות כמו 'פימה ג'קסון ולהקתו', וגם ההצגה הבאה שאני מביימת ועולה בחודש הבא היא קומדיה.

וזה מה שכתבתי על ההצגה כשעלתה בפסטיבל תיאטרון קצר: 

המצב

זוהי הצגה עם טוויסט מעניין. בחור אחד, סתלבטן מצוי, יושב בדירה מבולגנת, עם בקבוקי בירה מתגלגלים סביבו, כשמה שמעסיק אותו הוא בעיקר זיונים. ריקנות ושיממון טוטאליים. לתוך זה נכנס חבר, שמנסה לסחוף אותו ליצירת עסק יחד. עסק לפופקורן בטעמים. הם כבר שנים מתכננים לעשות יחד משהו, שיכניס להם מיליונים ויאפשר להם חיים טובים. רק דבר אחד רוצה החבר: שהוא, גיבורנו, יגיד לו מה הוא חושב על המצב. גיבורנו מתעלם מהבקשה. בסופו של דבר, הוא מוציא את האמת שלו: 'זה כואב מדי, אני לא רוצה לחשוב על זה'. עוד דבר אחד שהוא לא רוצה לחשוב עליו, הוא מה שבאמת קרה לחבר הכי טוב שלו במלחמה.

משחק טוב, בחירות בימוי מעניינות, הופכות את ההצגה הזאת למשהו ראוי לפיתוח.

מאת אורי פרלמן וגל ברק,  בימוי מיכל טופורק בהשתתפות גל ברק, אורי פרלמן

גם ב'פימה ג'קסון' כולנו חבר'ה מניסן נתיב ולמדנו יחד. גיא ויטנר כתב את המחזה שכולו נונסנס, ליצנות וג'יבריש, ואנחנו בתחילת דרכנו עם ההצגה".

שאלה: ספרי קצת על הבימוי ב'פימה ג'קסון'?

"זאת הצגה לא שגרתית, והכיף הוא שבפרינג' אפשר להתפרע. אני אומרת שאם אנחנו בתיאטרון וכבר הוצאנו אנשים מהבית ומ Netflix, בואו נחגוג את זה שזה חי. אנחנו צריכים לגרום לקהל לבוא לתיאטרון במקום לצפות בלאונרדו דיקפריו על המסך.

בגלל שבאתי לבימוי ממשחק אני שמה הרבה דגש על השחקנים, וחשוב לי שיחגגו את הכישרון שלהם. פה ב'פימה' יש ארבעה שחקנים וואו, והם יכולים כל כך בקלות לשחק את כל המנעדים. הם נכנסים לבמה דרך הקהל ויש פה עניין של קצב מאוד גבוה, וזה מה שמנחה אותי כבמאית. אנחנו מרגישים שהקהל נהנה ולוקח חלק בחגיגה הזאת, וזה הכרחי בקומדיה.

"ההצגה הבאה שלי כבמאית עולה ב־17 למאי, ההצגה 'שותפים לנצח' שהתחילה בתיאטרון קצר וקראו לה שם 'המצב'. גם זאת הצגה קומית עם שלושה שחקנים קומיים נהדרים שכתבו את המחזה, וגם הם חברים מניסן נתיב. זאת אווירה מאוד כיפית ותחושה טובה שאנחנו משיטים יחד את הספינה. חשוב לי, כמחזאית, במאית ושחקנית, להאמין ביצירה ולעבוד עם אנשים נעימים. אלה הסטנדרטים שלי, שלא אוותר עליהם".

שאלה: מהן שאיפות הקריירה שלך?
"זה מתחבר למה שאמרתי. פשוט לעבוד, כל עוד אני בסטנדרטים שלי, להאמין ביצירה עם אווירה נעימה. אני רוצה לעבוד עם אנשים נעימים.

בניסן נתיב כתבתי מחזה קצר בקורס של רועי מליח רשף בשם 'יותר מזה נשתגע', עם חמישה חברים מניסן נתיב, וזה מתפתח כיום לכיוון של הצגה שתעלה בצוותא. נועה קולר היא השראה שלי. אני רוצה לכתוב לעצמי תפקידים ולביים.

בנוסף לזה אני גם מלמדת בקאמרי אקדמי ובמקומות נוספים. תמיד ידעתי שאני אלמד. חוץ מזה אני פתוחה להכול, אפילו לריקוד בהצגות כפי שראית, זה מה שכיף. גם אם יציעו לי להיות תפאורנית אני אשמח לנסות את זה".

שאלה אחרונה: אם לא היית שחקנית, היית…?
"בכל מקרה הייתי עובדת עם אנשים, אולי גם עם טכנולוגיה. אני מאוד אוהבת AI. אני גם אוהבת ילדים, אז אולי הייתי מחנכת או מורה לחשבון או מטפלת בפסיכודרמה.

פעם היה לי חלום לא מוסבר, רציתי להיות כדורסלנית למרות שזה לא מחובר למציאות. בא לי להיות הרבה דברים, וכנראה בגלל זה הלכתי למשחק, כי בכל פעם אני משחקת דמות אחרת עם מקצוע אחר ומקבלת הזדמנות להיות ולעשות דברים מגוונים".