ראיון עם ענת סרגוסטי, אוצרת ראשית, תערוכת עדות מקומית, מוז"א

ענת סרגוסטי, צלמת עיתונות ועיתונאית ותיקה, נכנסה לתפקיד אוצרת תערוכת 'עדות מקומית' בשנה הקשה ביותר, שנת 2023, ומזה שנתיים היא אוצרת את התערוכה הדוקומנטרית החשובה ביותר בארץ, 'עדות מקומית', שנוסדה על ידי דנה וולפייר ללקין לפני 21 שנה, ומציגה ברוב שנותיה במוז"א (מוזיאון ארץ ישראל, ברמת אביב).

ענת התחילה כצלמת עיתונות, תחום שיש בו מעט מאוד נשים, בעיתון 'העולם הזה', שם צילמה וכתבה. לאחר שהעיתון נסגר, היא הייתה ממקימי 'חדשות 2' (כיום חדשות 12). היא התחילה שם ככתבת, אחר כך שימשה כעורכת של המהדורה המרכזית, אולפן ששי, ועוד. במסגרת זאת עשתה הרבה כתבות דוקומנטריות. לאחר 15 שנה, עברה לניהול עמותה אשר עוסקת בתקשורת, עסקה בנושאי זכויות אדם בארצות הברית, ובחמש השנים האחרונות היא מנהלת את נושא חופש העיתונות בארגון העיתונאים והעיתונאיות. במקביל היא עושה סרטי דוקו וכותבת מדי פעם ב'הארץ'.

את אוצרת את תערוכת 'עדות מקומית' זו השנה השנייה. אלה שנתיים קשות ביותר. איך מציגים אותן בתערוכת צילום? איך בוחרים?

"למעשה, התערוכה מבוססת על תחרות. זוהי תחרות שיש לה 'קול קורא' שיוצא באמצע אוגוסט. בתחרות רשאים להשתתף רק צלמים מקצועיים, לפי מספר קטגוריות, וצלמי עיתונות בעלי תעודה. לא כל חובב צילום שמצלם בסמרטפון יכול להשתתף בה. אפשר להגיש לתערוכה תמונות בודדות או סדרות. בשנה שעברה הוגשו למעלה מ 7000 צילומים, והשנה למעלה מ 8000 צילומים. יש מערכת שעושה סינון ראשוני ומוודאה שהצלמים אכן עומדים בקריטריונים, ושאר הצילומים מועברים לצוות השיפוט, שמורכב מצלמים מקצועיים ואנשים מהתחום. ביניהם, למשל, עודד בלילטי, מנהל מחלקת צילום של AP ישראל, שקיבל פרס פוליצר על צילום הפינוי מעמונה, אלדד רפאלי, לשעבר אוצר תערוכת 'עדות מקומית', שגית זלוף נמיר, צלמת ואוצרת תערוכות צילום, וגיא רז, אוצר תחום הצילום במוז"א וחוקר צילום. השופטים בוחרים בתמונות, שמוגשות להם בצורה אנונימית. הכל מבוסס על טכנולוגיה ועל ספירת נקודות שהצילומים מקבלים מהשופטים. צוות השיפוט מחליט על דירוג התמונות הזוכות, ועל תמונת השנה. מה שנותר לאחר מכן, נתון לבחירת האוצרת. בחרתי בתמונות בתחומים שלא קיבלו מספיק משקל, למשל".

זוהי תערוכה קשה מאוד לצפייה. מה היו הלבטים?

"זוהי תקופה קשה, שהתחילה ב 7.10.23. קשה להעמיד תערוכה שהאירוע שלה עודנו חי. אין פרספקטיבה לסיכום האירוע. זהו אירוע מתגלגל. למשל, הכניסה ללבנון הייתה אחרי הדדליין של הגשת הצילומים לתערוכה. אנחנו קיווינו שבתקופה בה תיפתח התערוכה החטופים יחזרו. זאת הייתה דילמה. איך להעמיד תערוכה בסטנדרטים מוזיאליים, ולא רק אנדרטה לשכול, מחדל וטבח. אני מקווה שהצלחנו לעמוד באתגר. היה לי חשוב להסתכל על כלל ההיבטים של המצב. סיפורים של מפונים, הטבח של ה 7.10, המלחמה בעזה.מכלול של דברים שלא כולם נבחרו על ידי צוות השיפוט, וגם שיהיו שם זוויות של השראה ושל תקווה.

הייתה לנו דילמה נוספת, הצגת הגופות. האם מראים גופות או לא? הצלמים שיצאו בימים הראשונים, ובעיקר ב 7.10, צילמו הרבה גופות, שהיו בשטח. קיימנו דיון מעמיק, האם להציג או לא להציג? יש צלמים שחושבים שזה חשוב. אנחנו חשבנו שלא צריך להציג את הגופות. היה לי חשוב לשמור על כבוד המת. מראה הגופות היה קשה לצפייה. חשבנו על המבקרים".

היו צילומים מעטים מעזה, כולל צילומים של אנשי מילואים.

:"גם בנושא צילומים מעזה היו דילמות. אנחנו עשינו מאמץ להשיג גם צילומים של צלמים פלשתינאים. פנינו ל AP ורויטרס, אבל הצלמים לא רצו לשתף אתנו פעולה. הדרך של צלמי העיתונות לצלם בעזה היא מאוד מוגבלת, ובכל מקרה מתווכת על ידי דובר צה"ל, שמחליט מי יכול להיכנס לעזה, עם איזו יחידה ומתי, מה מותר ומה אסור לצלם ואת מי מותר לראיין. מהצד השני, החמאס שולט בתמונות. לא ויתרנו על תמונות שצילמו אנשי מילואים, למרות שגם שם הייתה דילמה, כי יש להם גישה למקומות ואירועים שצלמי עיתונות אינם יכולים להגיע אליהם. החלטנו שאם הצילומים עומדים בסטנדרטים שלנו, אנחנו רוצים להראות אותם. אחד המסרים שלנו הוא, שבמלחמה כולם מפסידים".

איפה התקווה?

"יש כמה מקומות של תקווה. הסידרה של אבישג שאר ישוב של החטופים שחזרו. יש צילום נהדר של אביבה סיגל שיוצאת מעזה ותושבי אופקים יוצאים לקבל את פניה, וצילום של אביגיל עידן שחוזרת בהליקופטר. מקום נוסף של תקווה הוא צילומי הספורט. המדליות שלנו באולימפיאדה הפראלימפית, למשל".

היו כל מיני הסתייגויות לגבי תמונת השנה.

"תמונת השנה של חן ג. שימל, שתיעדה מתנדב זק"א אוסף רקמות אנושיות, קיבל את הפרס מחבר השופטים בצורה אנונימית. לא ידעו מי צילם. זהו רגע אינטימי של איש זק"א, בתוך שקט שצועק. לחן יש תעודת עיתונאי והיא עובדת ב'פלאש 90', בחורה צעירה בת 24 שעלתה מבריטניה ואביה מתנדב בזק"א. ב'הארץ' טענו שהיא צילמה את הצילום כצילום יח"צ, אבל היא טוענת שזה לא נכון. הצילום גם לא התפרסם בצילום יח"צ".

לסיום, כצלמת דוקומנטרית שמלווה את התפתחות התחום בארץ, איך את רואה את צילום הדוקו הישראלי?

"יש פה צלמים נפלאים, וכאלה שגם עובדים בסוכנויות בינלאומיות וזוכים בהכרה בינלאומית, כמו אבישג שאר ישוב ועודד בלילטי, וכמה זוכי פרס פוליצר. זוהי הכרה חשובה באיכות הצילום הישראלי. צלם מקצועי, בניגוד לצלם חובב, יודע מה יקבל כשהוא לוחץ על הכפתור. הוא יודע לקרוא את האור, לגבש קומפוזיציה ולספר סיפור. צלמים מקצועיים תופשים את הרגע, רגע שיש לו כוח, לא רק לאותה תקופה אלא לאורך שנים. לתמונה חזקה יש תמיד כוח. למרבה הצער, טרגדיות מצטלמות היטב, ולנו יש הרבה מהן. אנחנו חיים בדרמה שמאפשרת יצירת פריימים. זה יכול להיות גם צילום שקט, של פורטרטים, כמו אצל אביגיל שאר ישוב, או צילום סדרות, כמו אצל זיו קורן, שעקב אחר משפחות מה 7.10 דרך תהליך השיקום שלהן.

ב 7.10, אנשים לקחו את ציוד הצילום שלהם ודהרו דרומה. הם היו בסכנת חיים, אבל הם תיעדו את ההיסטוריה. זה דרש מהם אומץ רב, להיות שם. הם לא היו חייבים להיות שם, אבל הם היו".

צילום תמונה ראשית: עודד אנטמן