שמו הולך לפניו בהבימה

טקסט מושחז של אפרים קישון וגלריה של שחקנים מצוינים, בראשם נורמן עיסא שהוא אחד השחקנים שאני מעריכה ביותר בהבימה, ומיקי קם המעולה, לא מצליחים לרומם את ההצגה הזאת לרמה של ממתק הקומי אשר לו ציפיתי. הרבה סלפסטיק שמעלה חיוך, מעט שורות שמביאות לצחוק אמיתי ומשוחרר של הקהל, אפרים קישון הישן והטוב לא מקבל את המקום הראוי לו על במת הבימה. עם זאת, יש לציין את משחקה של מיקי קם, מחלקת התה אשר ידה בכל ויד כל בה, שהיא היחידה שהביאה אותי לפרצי צחוק, עם טקסט מושחז שמתלבש היטב על היכולות הקומיות המשובחות שלה.

סיפור העלילה הוא כדלקמן: עולה חדש מגיע לארץ, (נורמן עיסא) אי שם בשנות החמישים של המאה שעברה, והוא מתנחל אצל בן דודו ואשתו אשר מנסים לסלק אותו מביתם במהירות על ידי מציאת עבודה. את העבודה הוא מוצא באמצעות צטעל'ה, הפתק המפורסם (באידיש טהורה) שכתבו בעבר אנשי מפתח לאלה שישבו על השיבר, דהיינו, על היכולת לתת עבודה למקורבים. את הפתק כותב לא יוצלח שהוא שוכר בביתם של בן הדוד ורעייתו, ושמו כמובן לא אומר דבר, אך המנהל אליו מגיע העולה שלנו חושש שמא מדובר באחד הבכירים, והוא אכן נותן לו עבודה.

בעולם הביורוקרטי שמוכר לנו מאז ועד היום, משתלב העולה שלנו כמנהל מחלקה ומתחיל לעבוד ממש, לייעל, להציב מכרזים במקום בו רק חברה אחת קיבלה את העבודה, ולדאוג לאזרחים מקבלי השירות. כדי להאט אותו, זוממים לטפול עליו מעשה שחיתות וקבלת שוחד. את השאר תיראו, כמובן, אם תבחרו ללכת להצגה. אלטרנטיבה אחרת היא כמובן לקרוא את הסיפור בספרו של קישון.

יש איזה שהוא כשל בהבאת הסאטירה הזאת של קישון אל ימינו, למרות כל הכשלים הביורוקרטיים שמוכרים לנו כל כך והם עדיין רלוונטיים ביותר, ועדיין משהו פה נשאר אנכרוניסטי, לא מחובר לימינו. למרות תפקידה של מיקי קם בגישור בין הזמנים, של אז ושל היום, נשאר לנו 'אז' קצת מנותק מההווה.

בשורה התחתונה: קומדיה סאטירית לא מאוד מצחיקה.

שמו הולך לפניו – הבימה (habima.co.il)