תערוכות בהמבורגר בנהוף, ברלין

המבורגר באנהוף: שלושים שנה של אמנות עכשווית, בין זיכרון, פוליטיקה וחוויית המבקר

מאת אלון רוזן

המבורגר באנהוף, אחד ממוסדות האמנות החשובים בברלין, ציין את יום השנה השלושים להקמתו באירוע מיוחד: שלושים שעות של פתיחה לקהל, ללא תשלום. הייתה זו הזדמנות להיחשף למגוון רחב של אמנות עכשווית, לעבודות העוסקות בטכנולוגיה, בזהות, בפוליטיקה, בזיכרון וביחסים שבין האדם לסביבתו. הביקור הציע מפגש עם אמנים בעלי שפות אמנותיות שונות מאוד, ועם יצירות שלא תמיד מבקשות לספק תשובות, אלא דווקא לעורר שאלות.

אחד הדברים הבולטים במוזיאון הוא המגוון. אין כאן ניסיון לכפות על כל העבודות נושא אחיד, אלא יצירת מפגש בין תקופות, מדיומים ורעיונות. לצד אמנות מושגית, צילום, וידאו ומיצבים, אפשר למצוא גם עבודות המבקשות לבחון מחדש את היחסים שלנו עם הטבע, עם ההיסטוריה ועם המציאות הפוליטית.

נורה ולימון

אחת התחנות המעניינות הייתה עבודתו של יוזף בויס, Capri-Batterie משנת 1985. נורה ולימון אמיתי, המוחלף מדי שבוע, יוצרים יחד אובייקט שנראה כמעט כמו ניסוי מדעי פשוט. הלימון, הצבע הצהוב, האור והחשמל הופכים אצל בויס לסמלים של אנרגיה, חיים ושינוי. ההסבר שקיבלנו התייחס להתעניינותו של האמן בטבע, בתרבויות ארכאיות ובכוחות שאינם תמיד נראים לעין. בויס ראה באנרגיה לא רק תופעה פיזיקלית, אלא גם רעיון רחב יותר הקשור ליכולת של האדם להשתנות ולהשפיע על סביבתו.

גם דמותו הציבורית של בויס הייתה חלק בלתי נפרד מעבודתו. כובע הלבד והאפוד הפכו לסימני ההיכר שלו, מעין זהות חזותית שהאמן בנה לעצמו. בדומה לפרידה קאלו, אנדי וורהול ויאיוי קוסאמה, שפיתחו הופעה חיצונית המזוהה מיד עם יצירתם, בויס הבין שהדימוי של האמן עצמו יכול להפוך לחלק מהאמנות.

מפות ארצנו

עבודה אחרת, של האמנית ההודית שילפה גופטה, עסקה במפות שאנשים מציירים מזיכרונם. המשתתפים התבקשו לצייר את מפת ארץ מולדתם ללא עזרת מפה מודפסת. כמאה ציורים חוברו יחד לדימוי מורכב, המאפשר לבחון כיצד אנשים זוכרים את גבולות ארצם ומה הם בוחרים לכלול או להשמיט. בין המדינות והאזורים המופיעים בפרויקט נמצאת גם ישראל, לצד מדינות ואזורים כמו גרמניה, הודו, פקיסטן וצפון ודרום קוריאה.

התוצאה אינה רק תרגיל בגאוגרפיה. היא חושפת כיצד גבולות, מלחמות, חלוקות מדיניות וזיכרונות היסטוריים נטמעים בתודעה. בחלק מהציורים של חצי האי הקוריאני מופיעה החלוקה בין הצפון לדרום, ובאחרים חצי האי מצויר כיחידה אחת. גם במפות של הודו וגרמניה אפשר לזהות עקבות של היסטוריה פוליטית ושל גבולות שהשתנו. המפה הופכת כאן ליותר מאמצעי התמצאות: היא ביטוי לזהות, לזיכרון ולעיתים גם למשאלה פוליטית. מעניין לחשוב כיצד היו נראות אותן מפות אילו המשתתפים היו מתבקשים לצייר אותן שוב בעוד מאה שנים.

הקשר בין צליל, זמן וטכנולוגיה

בתערוכה המוקדשת למלחין, המוזיקאי והאמן ריואיצ'י סאקמוטו, אפשר לחשוב על הקשר שבין צליל, זמן וטכנולוגיה. הסרט Tokyo Melody משנת 1985 מציג את סאקמוטו בעבודתו עם ציוד אלקטרוני מתקדם לתקופתו. אפשר לראות כיצד הוא משתמש בדגימות צליל, בלופים, במחשבים ובכלים אלקטרוניים כדי ליצור מוזיקה. מה שנראה אז כמו מעבדה טכנולוגית מורכבת ויקרה הפך כיום לחלק נגיש בהרבה מעבודתו של מוזיקאי. הסרט מאפשר להתבונן בתהליך היצירה עצמו: כיצד צלילים מן הסביבה הופכים לחומר מוזיקלי, כיצד טכנולוגיה משנה את תהליך ההלחנה, ומהו היחס בין מוזיקה לבין תמונה וקולנוע.

צילום ומציאות

גם עבודתו של תומס דימנד מעניינת במיוחד בהקשר של היחסים בין צילום למציאות. העבודה מציגה שחזור של במה במאר-א-לאגו, מעונו הפרטי של דונלד טראמפ בפלורידה, שהפך לזירה בולטת של פעילותו הפוליטית. דימנד ידוע בשיטה שבה הוא בונה מודלים של חללים וחפצים, ולאחר מכן מצלם אותם. התצלום נראה לעיתים כמו תיעוד ישיר של המציאות, אך למעשה הוא מציג עולם שנבנה מחדש בידי האמן. במקרה הזה, הבמה במאר-א-לאגו מעלה שאלות על תיאטרליות פוליטית, על כוחם של דימויים ועל הגבול שבין מציאות לבין ייצוג.

במקום אחר נחשפנו לעבודתו של האמן השוודי הנריק הקנסון, המתמקדת בתעופת פרפר האפולו. באמצעות מצלמה מהירה ובזוויות צילום שונות, תנועת הפרפר מואטת והופכת כמעט לכוריאוגרפיה. הצופה יכול להתבונן בפרטים שבדרך כלל חומקים מעינינו. המעבר ממעבר צר ומעגלי אל השמים הפתוחים מעניק לעבודה ממד נוסף: מפגש בין הטבע לבין המרחב שהאדם יוצר, ובין תנועה מוגבלת לבין חופש.

מלון ד'אורסיי

עבודה נוספת הציגה את סיפורו של מלון Palais d’Orsay בפריז. בסוף שנת 1978 גילה האמן במקרה דלת עץ קטנה באזור תחנת הרכבת הישנה Gare d’Orsay. כאשר דחף אותה, נפתחה לפניו הכניסה למלון מפואר שהיה נטוש במשך חמש שנים. מאחוריה התגלו גרם מדרגות גדול, חמש קומות, מטבח ומסדרונות ארוכים שחיברו יותר מ־250 חדרים. האמן חזר למקום, בחר באחד החדרים כמקום מפלט ותיעד את המבנה ואת המפגש שלו עם המקום. זהו סיפור על גילוי מקרי, על חזרה למרחב שנשכח ועל האפשרות להפוך מבנה נטוש למקום אישי ולנושא של יצירה אמנותית.

אלא שביקור במוזיאון אינו מורכב רק מהיצירות המוצגות בו. גם האופן שבו מוסד תרבות מתייחס לקהל שלו הוא חלק בלתי נפרד מחוויית הביקור. ובמקרה של חגיגות שלושים השנים של המבורגר באנהוף, לצד רגעים אמנותיים מעניינים, היו גם כמה חוויות שהותירו טעם מר.

חוסר ארגון ופוליטיקה

הבעיה הראשונה הייתה קשורה לסיור מודרך שהובטח לשעה 14:30. הגעתי בזמן, אך המדריכה שאמורה הייתה להעביר את הסיור לא הופיעה כלל. המתנו במשך חצי שעה, ובשעה 15:00 הגיע מדריך אחר והתחיל סיור משלו. שני העובדים שישבו בקבלה, המדריך שהגיע בשעה שלוש ומבקר נוסף אמרו כולם שהמדריכה המקורית נוהגת לאחר לעיתים קרובות. אלא שהפעם היא לא רק איחרה: היא כלל לא הגיעה. לשמחתי המדריך שהחליף אותה סיפק הדרכה מעניינת ומועילה, והסביר את העבודות בצורה נגישה ומעמיקה.

בעיה משמעותית יותר התעוררה סביב קיר מדבקות פוליטיות, המוצג במסגרת עבודה המיוחסת לאמן פולני משנת 2009. נראה שהמוזיאון מאפשר לאנשים להוסיף לקיר מדבקות משלהם, ולכן הוא הפך למעין לוח מודעות פוליטי, שבו מופיעים מסרים מגוונים ולעיתים חריפים מאוד. בין המדבקות אפשר למצוא את הכיתוב “I stand with Palestine”, ולצדו את המסר בגרמנית: “Deutsche Unterstützung von Besatzungsterror! In Palästina”.

אלה מסרים פוליטיים חריפים, ולא רק קריאות כלליות לשלום או להפסקת המלחמה. הם מציגים האשמות קשות כלפי ישראל וכלפי התמיכה הגרמנית בה. העובדה שהמוזיאון מאפשר לכל אדם להוסיף מדבקות כרצונו הופכת את הקיר למרחב של ביטוי ציבורי, אך גם מחייבת אותו להיות מודע למשמעות של המסרים המופיעים בו ולדרך שבה הם מתקבלים אצל מבקרים שונים.

כישראלי וכבן למשפחה של ניצולי שואה, המפגש עם המדבקות האלה עורר בי אי־נוחות עמוקה. אינני מבקש ממוזיאון גרמני לצנזר אמנות, למנוע ביטוי פוליטי או לאמץ עמדה מסוימת. חופש הביטוי חשוב, ובמוזיאון לאמנות עכשווית יש מקום גם לביקורת פוליטית חריפה. אבל יש הבדל בין מתן מקום לביטוי פוליטי לבין התעלמות מהאופן שבו מסרים כאלה עשויים לגרום למבקרים מסוימים להרגיש בלתי רצויים.

דווקא בגרמניה, שבה האחריות ההיסטורית כלפי העם היהודי היא חלק מרכזי מהזיכרון הציבורי, ראוי שמוסד תרבות יחשוב גם על האופן שבו מסרים כאלה מתקבלים אצל מבקרים יהודים וישראלים. אין פירוש הדבר שעל המוזיאון להסכים עם עמדותיהם או להגן עליהם מפני ביקורת. גם לי ברור שמוזיאון אינו אמור להיות מקום שבו כל המבקרים חושבים אותו דבר.

אבל מבקר ישראלי צריך להרגיש שיש לו מקום במוזיאון, שהוא יכול להביע את דעתו ולחלוק על מסר המוצג בו, בלי לחוש שהוא עצמו אינו רצוי. פתיחות אמיתית מחייבת לא רק לאפשר ביטוי לעמדה אחת, אלא גם להכיר בזכותם של מבקרים אחרים לחוות אותה אחרת ולהשמיע את קולם.

בסופו של דבר, המבורגר באנהוף הוא מוסד שיש בו הרבה מה לראות. העבודות שנחשפתי אליהן הציעו רעיונות מגוונים, מסקרנים ולעיתים מעוררי מחשבה אמיתית. שלושים שנות פעילות הן סיבה טובה לחגיגה, והיוזמה לפתוח את המוזיאון לקהל במשך שלושים שעות ללא תשלום ראויה להערכה. אבל יום השנה הזה הוא גם הזדמנות לבחון לא רק את האמנות, אלא את המוזיאון כמקום ציבורי.

מוזיאון ראוי אינו נמדד רק באיכות האוספים והתערוכות שלו. הוא נמדד גם ביכולתו לארח קהל מגוון, להקשיב לביקורת, לכבד את פרטיות המבקרים וליצור מרחב שבו אנשים בעלי השקפות שונות יכולים להרגיש שייכים. בביקור הזה היו רגעים אמנותיים מוצלחים, אך גם כשלים ארגוניים וחוויות אישיות לא נעימות. אלה אינם מבטלים את ערכה של האמנות שהוצגה, אבל הם בהחלט חלק מהסיפור של המוזיאון ושל הדרך שבה הוא פוגש את הציבור.

צילום: אלון רוזן