תערוכת photo is:rael, מרכז עינב, גן העיר

זוהי אחת מתערוכות הצילום המעניינות, העשירות בתוכן, הרלוונטיות לתקופתנו ולמצבנו, והיא חינמית. אפשר ומומלץ לבקר מספר פעמים, כדי להכיל את התכנים הרבים והמגוונים שלה, ויש גם הרצאות ומופעים שעולים במסגרתה במרכז עינב, במחירים שווים לכל נפש.

את ארגון photo is:rael אני מכירה מאז שקניתי את המצלמה הראשונה שלי. לגמרי במקרה גיליתי את התערוכה המופלאה, שהציגה באותה שנה בבניין מידטאון שעדיין לא אוכלס, והתלהבתי מהמבנה, מהתערוכות, מההרצאות של אמני צילום בינלאומיים שהגיעו אלינו מכל העולם, וכמובן, מהמעורבות החברתית של הארגון. עם השנה, הפכתי לחברת קהילה בפוטו ישראל, ואני בהחלט, למען הגילוי הנאות, מעריצה של פעילות הארגון, ובעיקר של הפעילות החברתית שלו.

הדס דיין רוזנברג, אוצרת בפוטו ישראל, מספרת: 'זוהי, בראש ובראשונה, עמותה חברתית שמושתת על מתנדבים שעובדים עם קהילות מוחלשות, מהפריפריה החברתית, בשיטת פוטו-וויס (photovoice), הקול הפרטי של האדם, בין השאר כדי לעשות שינוי חיובי בקהילה".

ב- 7.10, כמעט הכל כבר היה מוכן לתערוכה שהייתה אמורה לצאת לדרך בנובמבר. אנשי העמותה, בראשות אייל לנדסמן, עצרו כל מה שקשור היה לתערוכה, אך לא את הפעילות החברתית של הארגון. מתנדבים נוספים הוכשרו ויצאו מיידית לעבוד עם קהילות של מפונים, כדי לאפשר לכאב לקבל ביטוי.. כתוצאה מכך התווספו לפסטיבל הצילום שהוגדר בנושא: אין נושא, מספר תערוכות נוספות. "יצאנו בקול קורא נוסף לקהילות המפונים, כדי לאפשר להן להשמיע את קולן, אנשים צילמו את עצמם, את נסיבות חייהם, את עברם ואת מצבם הנוכחי. חלקם צלמים, אחרים לא. אנחנו לא מלמדים אותם צילום אלא את השפה הצילומית שתאפשר להם להביע את עצמם". המסגרת הזאת ניתן לראות בתערוכה צילומים של תושבי הדרום, למשל, מכפר עזה, שדרות ועוד.

כחלק מהתפישה הבינלאומית של העמותה, אחת מתערוכות הפסטיבל נקראת 'ישראייד' והיא מראה את ישראל כמסייעת ואכפתית לגבי מדינות אחרות שעוברות מלחמות ותהליכים חברתיים בעייתיים. כך למשל, יש קיר שלם שמוקדש למלחמה באוקראינה.

כמובן שכחלק מהתערוכות הישראליות, יש גם עיסוק בחטופים ובניסיונות המהפכה המשטרית שחווינו כאן וההתמודדות עימן.

אולם פסטיבל הצילום הוא בינלאומי. בניגוד לתערוכת 'עדות מקומית', שהיא לטעמי תערוכת צילום הדוקו החשובה בישראל, שויתרה על החלק הבינלאומי שלה השנה, בפסטיבל הצילום כאן זהו חלק חשוב מאוד, ורובו עוסק בעיוותים ובסבל האנושי ברחבי העולם, לצד ניסיונות לתיקון המצב, אם במיקרו ואם במאקרו. הצילומים הבינלאומים מגיעים בעקבות קול קורא, שמביא פניות של צלמים מכל רחבי העולם, ואלה עוברים דירוג על ידי ועדה שמורכבת משופטים ישראלים ובינלאומיים בתהליך אנונימי. בכל שנה יש 20 פיינליסטים, שמתוכם נבחר הזוכה שתערוכת יחיד שלו תוצג בשנה העוקבת. בשנה שעברה היה זה סטפן גלדייה הצרפתי, שצילם בצפון קוריאה, כשה'אח הגדול' מסתכל בלי הפסקה. הצילומים שלו, מבויימים ובפורמט גדול הם אסתטיים מאוד מחד, ומרתקים מבחינה חברתית מאידך. למרות הצנזורה של הקוריאנים, גלדייה מצליח להעביר את המסר הביקורתי שלו.

השנה משתתפים בתערוכה רק 18 פיינליסטים. שניים ביטלו את השתתפותם לאור המצב הביטחוני. גם בין המתמודדים על פרס מיתר, תחרות נוספת שקשורה בפסטיבל הצילום, שניים מבין העשרים ביטלו את השתתפותם בתערוכה על רקע המלחמה.

בפרס מיתר זכתה השנה הצלמת נטליה ספרונובה מצרפת, שצילמה קהילה חקלאית קטנה שחיה בערבות רוסיה הסיבירית.

על פרס מיתר מספר אייל לנדסמן, מנכ"ל העמותה, התמודדו עד כה כ-4000 צלמים ושפטו בתחרות בששים שופטים. עם השנים, הוא אומר, זה הפך לפרס יוקרתי ומכובד בעולם.

בין התערוכות מהעולם, אחת שתפשה את עיני היא תערוכה מקובה, שנקראת צרות בגן עדן, והיא צולמה על ידי הצלמת האוסטרית מאריליז ויניאו. הצלמת מבלה שנים רבות בנסיעות לקובה, והיא מביאה את מסקנתה, שמאז הקורונה קובה הדרדרה למצב קשה מאוד, מבחינה כלכלית ואף מבחינה חברתית. המדינה התייבשה לגמרי וקשה לאתר בה אפילו מים לשתייה. האנשים חלשים מצמא ומרעב ואין בכוחם להתנגד והשלטון אינו מגלה עניין באוכלוסיה אלא רק בטובתו האישית. הצילום שאני מביאה כאן נגע בי באופן מיוחד. מאריליז אינה צלמת שמביימת את צילומיה. היא צלמת עיתונות שמצלמת את המציאות כפי שהיא רואה אותה. בצילום זה הילדה שהולכת לשיעור מחול משחקת ברובה הצעצוע של אחיה.

בנוסף לתערוכות הבינלאומיות יש גם תערוכות של חברי קהילת הצלמים של פוטו ישראל. בין אלה שעשו עלי את הרושם הרב ביותר, תערוכה של איתן אונר בשם אנציפליטיס, מחלה שהתפתחה אצל הצלם והוא מציג את דרכי ההתמודדות שלו עימה.

המלצתי: לנצל את האירוח החינמי, להצטרף לסיורים בתערוכה וליהנות מהצילום המשובח.