אריקה רינטוביץ': journey

אריקה רינטוביץ׳: המסע אל המקום שבו הגוף והרוח נפגשים

בין מחול, יוגה וחיפוש אחר משמעות

אריקה רינטוביץ׳ להגדיר אותה היא יוצרת, רקדנית, כוריאוגרפיה, מוזיקאית, מורה ליוגה ואישה שהעבודה האמנותית שלה צומחת מתוך מפגש מתמשך בין גוף, תנועה, מוזיקה, פילוסופיה ורוח.

הביוגרפיה האמנותית שלה נעה בין עולמות שנדמה כי אינם אמורים בהכרח להיפגש. מצד אחד הכשרה מקצועית של רקדנית, בלט ומחול, עבודה עם מסגרות מקצועיות בישראל ובאירופה. מצד אחר יוגה, פילוסופיה הודית, לימודי מזרח אסיה, מוזיקה ומפגשים עם מסורות רוחניות ותרבויות שונות. דווקא החיבור ביניהם הוא שהפך עם השנים לחתימה האמנותית שלה.

רינטוביץ׳ נחשפה ליוגה כבר בילדות, ובמקביל החלה את הכשרתה כרקדנית. היא למדה באולפן בת דור, בבית הספר למחול של רינה שיינפלד ובהמשך בתיכון האקדמיה למוזיקה ולמחול על שם רובין בירושלים.

היא רקדה בבת דור ובאופרה הישראלית, ובגיל צעיר עברה לספרד, שם המשיכה את הכשרתה המקצועית בקונסרבטוריון הממלכתי לבלט.

בשלב מסוים המחול כבר לא הספיק לה כשפה יחידה. רינטוביץ׳ הרחיבה את החיפוש שלה אל היוגה ואל הפילוסופיה ההודית, והחלה להתעניין לא רק באופן שבו הגוף נע, אלא במה שקורה לאדם כאשר הוא נע. מה הקשר בין תנועה לנשימה, בין הגוף לתודעה, בין נוכחות פיזית לבין חוויה פנימית. מכאן נולדה תפיסה אמנותית שבה הגוף אינו רק מכשיר לביצוע אלא מקור של ידע.

כשהגוף הופך לכלי של חיפוש

העיסוק ביוגה אינו תחביב צדדי אצל רינטוביץ׳ אלא מרכיב משמעותי בזהותה המקצועית. במשך שנים היא עוסקת בתרגול ובהוראה, ומפתחת תפיסה שבה תנועה אינה מסתיימת בגוף הפיזי. הגוף יכול להיות שער להקשבה, להתבוננות ולחיבור.

מתוך העולמות הללו צמח גם Movement Project, פרויקט המשלב מחול עכשווי, אקרובטיקה, תיאטרון פיזי, קרקס, אמנות חזותית ומוזיקה חיה. לצד זאת פיתחה רינטוביץ׳ את Moving Being Method, שיטה הממשיכה את החיפוש אחר הקשר שבין גוף, תנועה ותודעה.

כשמסתכלים על הדרך הזאת, אפשר להבין מדוע היצירות שלה אינן מבקשות בהכרח לספר סיפור במובן התיאטרלי המקובל. הן מבקשות ליצור מצב. חוויה. מרחב שבו הצופה אינו רק מתבונן ברקדנים אלא מוזמן להקשיב לקצב, לנשימה, לצליל ולתנועה.
זה גם מה שמעניין במיוחד ב Journey.

השם, שמשמעותו מסע, מתאים באופן מושלם ליצירה וליוצרת שלה. זהו מסע רוחני, רגשי ופיזי. אבל לא מסע במובן של סיפור על אדם היוצא מנקודה אחת ומגיע לאחרת. זהו מסע פנימי, מסע של חיפוש.

רינטוביץ׳ אינה מנסה להכריז שהיא מצאה את התשובה. להפך. היא עוסקת בדרך אליה. הדרך אל האהבה, אל החיבור, אל האפשרות לגעת במשהו נשגב יותר מן היומיום.

מהאמזונס אל הבמה

Journey נולדה מתוך מסעותיה של רינטוביץ׳ במרכז ובדרום אמריקה ומתוך לימודיה עם מורים משבטים באזור. היצירה שואבת השראה מתרבויות ילידיות של אזור האמזונס ומחברת את ההשפעות האלה לשפה הבימתית שפיתחה לאורך השנים.

זהו פרט משמעותי להבנת העבודה, משום שהאמזונס אינו משמש כאן רק כרקע אקזוטי. הוא מקור השראה לחיפוש אחר תפיסות אחרות של גוף, קהילה, טבע ורוח. רינטוביץ׳ מביאה אל הבמה חומרים שאספה במסעותיה, אך אינה מנסה ליצור שחזור פולקלוריסטי של תרבות אחרת. היא מעבדת אותם אל תוך השפה האישית שלה.

ועדיין, דווקא כאן נמצא גם המבחן הביקורתי של היצירה. כאשר אמנית מערבית מביאה לבמה השראה מתרבויות ילידיות, עולה תמיד השאלה מה קורה לחומר המקורי בתהליך המעבר אל הבמה. האם הוא נשאר בעל משמעות ועומק, או שהוא הופך לאסתטיקה של רוחניות ואקזוטיקה.

Journey מעניינת משום שהיא אינה מסתירה את מקור ההשראה שלה. היא מבקשת להכניס את הצופה אל עולם של טקס, תנועה, מוזיקה וחיבור. אבל היא עושה זאת באמצעות השפה של רינטוביץ׳ עצמה, שנבנתה במשך שנים מתוך המחול המערבי, היוגה והחיפוש הרוחני.

מסע של תנועה, מוזיקה ואהבה

בתחילת המופע אנו רואים את הבמה. בשולי הבמה צמחים ונרות, ומעלה תלוי ציור מעניין של המוזיקאי רועי שנער, שמופיע גם על אלבומו. הציור משלב מוטיבים סמליים, אינדיאניים ורוחניים המאפיינים את סגנונו הייחודי, המבוסס לעיתים קרובות על שימוש באדמה ובצבעי אקריליק. זוהי ההשראה שאנו מקבלים עוד לפני שהמופע מתחיל.

מה שמעניק ל Journey את אופייה הוא השילוב ההרמוני בין תנועה, מחול, מוזיקה חיה וסאונד. המוזיקה אינה רק פס קול שמלווה את הרקדנים. היא חלק מן הפעולה הבימתית, חלק מן המסע עצמו.
וזה חשוב, משום שהיצירה מבקשת ליצור חוויה שאינה רק ויזואלית. היא פועלת גם דרך האוזן וגם דרך הגוף. המוזיקה, התנועה והסאונד מייצרים יחד מרחב שבו הקצב יכול להשתנות, להאט, להתעצם וליצור תחושה של זרימה.

המסע הרוחני והרגשי של היצירה אינו מוצג באמצעות טקסט שמסביר לצופה מה הוא אמור להרגיש. הוא עובר דרך החושים. דרך האסתטיקה. דרך האופן שבו הרקדנים נמצאים במרחב ודרך הקשר שנוצר בין התנועה למוזיקה.

יש כאן ניסיון ליצור כמעט מצב מדיטטיבי. לא בהכרח במובן של ישיבה דוממת, אלא במובן של שינוי הקשב. הצופה מוזמן להאט, להקשיב, להתבונן ולהיות בתוך הרגע.

החיפוש אחר אהבה הוא חלק מהותי מן המסע הזה. אבל גם האהבה אינה מוצגת בהכרח כסיפור רומנטי. מדובר באהבה במובן רחב יותר, כחיבור, כהקשבה וכניסיון להתקרב אל האחר ואל הנשגב.

במובן הזה Journey אינה רק יצירת מחול. היא ניסיון להפוך רעיון רוחני לחוויה בימתית.

לאן מוביל המסע

הדבר המעניין ביותר ביצירה הוא שאין בה צורך להגיע ליעד ברור. דווקא הדרך היא המרכז. רינטוביץ׳ מביאה אל הבמה את המסע האישי שלה, אבל מבקשת להפוך אותו למסע של הצופה.

כאן גם נמצאת הסכנה וגם הכוח של היצירה. אמנות רוחנית עלולה בקלות להפוך למשהו דידקטי או ניו אייג׳י מדי. היא עלולה לומר לצופה מה עליו להרגיש במקום לאפשר לו לחוות. Journey מצליחה להיות מעניינת כאשר היא משאירה מקום לחוויה האישית של מי שיושב באולם.

האסתטיקה של היצירה משמעותית מאוד בהקשר הזה. היופי אינו קישוט חיצוני אלא חלק מן השפה. התנועה, הצליל, המוזיקה והנוכחות של הגופים בחלל יוצרים יחד עולם שיש בו רצון להתנתק לרגע מן המציאות המיידית.

במובן הזה, רינטוביץ׳ ממשיכה את החיפוש שמאפיין את כל דרכה. מהבלט אל היוגה, מן המחול אל הפילוסופיה, מישראל אל אירופה ומאירופה אל מפגשים עם תרבויות אחרות, היא אוספת לאורך השנים שפות שונות ומנסה למצוא ביניהן קשר.
Journey היא תוצאה של החיפוש הזה.

היא אינה מספרת לנו רק לאן רינטוביץ׳ נסעה. היא מספרת לנו מה היא חיפשה בדרך. מקום שבו הגוף והרוח אינם שני דברים נפרדים. מקום שבו מוזיקה ותנועה יכולות לדבר זו עם זו. מקום שבו האסתטיקה אינה עומדת בניגוד לעומק. ובעיקר מקום שבו החיפוש אחר אהבה וחיבור אינו רעיון מופשט אלא חוויה שאפשר להרגיש בגוף.

וזה אולי הדבר היפה ביותר בשם Journey. מסע אמיתי אינו מסתיים בהכרח כאשר מגיעים ליעד. לפעמים אין יעד. יש רק תנועה קדימה, הקשבה, מפגש וחיפוש אחר משהו שאי אפשר להגדיר לגמרי במילים.
רינטוביץ׳ מבקשת להפוך את החיפוש הזה למחול.   וב Journey היא מזמינה את הצופה להצטרף אליה, לפחות לזמן קצר, אל הדרך.

כוריאוגרפיה וביצוע: אריקה רינטוביץ׳
רקדנים: אריקה רינטוביץ׳, עינבר ולטר קלפה, יסמין גריב, נפתלי בר יוסף
מוזיקאים: גל זביקלסקי, אלכסי פוליאנסקי, כפיר לוי, אריקה רינטוביץ׳
תאורה: ליאור לוין
תלבושות: ענבל בן זקן
הפקה: Movement Project