תערוכות חדשות במוזיאון ישראל

​מה קורה במוזיאון בעיתות מלחמה, כאשר חלק מהיצירות נמצא במרתפים כדי להגן עליהן, וחלק לא ניתן להציג כיוון שהאמנים אסרו להציג אותן בישראל?

אנסלם קיפר – "עידני העולם" כאתר של זיכרון והריסות

​התערוכה המוקדשת לאנסלם קיפר, שנפתחה בדצמבר 2025 במוזיאון ישראל, איננה רק אירוע תרבותי; היא התרחשות קיומית שמבוססת על יצירה שהוצאה מאוסף המוזיאון.

המיצב המרכזי, "עידני העולם" (2014), שהוענק למוזיאון בנדיבות מרטין מרגוליס, ניצב כיום כאבן הראשה של אוסף האמנות העכשווית במוזיאון. כשניגשים אל העבודה המונומנטלית הזו, הנישאת לגובה של למעלה מארבעה מטרים, התחושה הראשונית היא של מחיקת גבולות בין חלל התצוגה לבין אתר היסטורי.

קיפר, יליד גרמניה 1945, נושא על כתפיו את משא הזיכרון האירופי, אך ביצירה זו הוא מבצע מהלך שחורג מהמקומי אל עבר האוניברסלי.
​

החומרים שבהם משתמש קיפר אינם נבחרים במקרה; הם נושאים מטען סמנטי כבד. העופרת, המתכת האפורה והאטומה, מזכירה לנו את הניסיונות האלכימיים להפוך חומר בסיסי לזהב – ניסיון שקיפר הופך במכוון למטאפורה על הניסיון האנושי לעשות סדר בכאוס של ההיסטוריה. לצד העופרת, אנו מוצאים חמניות מיובשות, המזכירות את מחזוריות הטבע מול הארעיות של חיי האדם, ואפר המדבר על חורבן שאינו מותיר דבר מלבד זיכרון. האוצרת אורלי רבי מדגישה בעבודתה על התערוכה כיצד קיפר מנהל במיצב זה שיח רב-דורי. השילוב בין החומריות הגסה לבין רבדים של טקסטים קבליים ומקורות תנ"כיים, יוצר מתח אינטלקטואלי עוצמתי. עבור המבקר הישראלי, המתמודד בעצמו עם מתח מתמיד בין אובדן לתקומה, הדיאלוג של קיפר עם המקורות הללו הופך למראה כואבת ומרתקת.

​העבודה אינה מזמינה "צפייה" פסיבית, אלא "שהייה" אקטיבית. הצופה מוצא את עצמו קטן מול המונומנט, נדרש להתבונן בפרטים הקטנים ביותר בתוך ההריסות,שברים של תצלומים, טקסטים דהויים, שרידי חומרים אורגניים. התערוכה אינה מנסה לייפות את העבר; היא מציגה אותו כאתר ארכיאולוגי חי. בתקופה שבה הזיכרון הקולקטיבי עובר תהליכי שחיקה ושינוי, קיפר מזכיר לנו כי האמנות היא הכלי העיקרי שנותר לנו כדי לשמר את השברים ולהפוך אותם למשמעות. העמידה מול הפירמידה של קיפר היא חוויה שמותירה את הצופה עם תחושת כובד ראש, אך גם עם הבנה עמוקה יותר על היכולת האנושית לצמוח מתוך ההריסות.
​

לאה ניקל – "הדרך לגן-העדן" כהתפרצות של צבע
​

בניגוד מוחלט למלנכוליה של קיפר, התערוכה "לאה ניקל, הדרך לגן-העדן" (באוצרות עדינה קמיאן) היא חגיגה של חיוניות, צבע וחופש יצירתי חסר מעצורים.

ניקל, שנפטרה בשנת 2005, הייתה ונותרה אחת הדמויות המרתקות ביותר באמנות הישראלית, ואולי האמנית המופשטת המובהקת ביותר שצמחה כאן. תערוכה זו, המקיפה עשורים של יצירה, מציעה למבקר מסע בתוך נפשה של יוצרת שסירבה בתוקף למסגר את עצמה תחת הגדרות ממסדיות נוקשות. עבור ניקל, הציור לא היה אמצעי לייצוג של רעיון חיצוני, אלא הדינמיקה של המכחול על הבד עצמו – תהליך חי, פועם ומשתנה.

​התערוכה מדגישה את הנדידה של ניקל בין צרפת לישראל, ואת השפעת הסביבות הללו על פלטת הצבעים שלה. בגלריות נחשפים ציורי שמן עזי מבע, בהם הצבע נמרח בשכבות עבות, יצריות, כמעט אגרסיביות, לצד עבודות מאוחרות יותר שבהן הקולאז' הופך למרכז. החידוש המרכזי בתערוכה זו הוא החשיפה של החומרים ה"ביתיים" ששילבה בעבודתה.

ניקל לא חששה לשלב פיסות בד מחייה האישיים, משמלות ישנות, סינרים או שאריות טקסטיל, בתוך הקומפוזיציות המופשטות. החלטה זו מעניקה ליצירותיה רובד אינטימי וחשוף; הצופה אינו רואה רק צבעים, אלא את טביעות אצבעותיה של האמנית, את הקשר הפיזי שלה לחומר ואת אמונתה המוחלטת בכוחו של הציור להוות "גן עדן" קטן בתוך מציאות לעיתים קשה.
​

השיח האוצרותי ב"הדרך לגן-העדן" מבקש להחזיר לניקל את מעמדה כנסיינית נועזת. היא ידעה להשתמש בחללים לבנים בתוך הבד באותה מיומנות שבה השתמשה במריחות פראיות של אדום וצהוב. המקצב הוויזואלי שהיא יצרה על הבד הוא מהפנט; הוא מזמין את העין לרקוד, לנוע ללא הרף בין קצוות הבד.

עבור צופה ב-2026, היצירה של ניקל מרגישה רלוונטית מתמיד, כהצהרה פוליטית על החופש של הפרט ליצור את עולמו הפנימי. זוהי רטרוספקטיבה שמזכירה לנו כי גם בעידן של אמנות דיגיטלית ומיצבים מורכבים, הציור הישיר, הכן והאנושי – כזה שנולד מתוך מפגש בין מכחול לבד – הוא בעל כוח רגשי שאין לו תחליף. בביקור בתערוכה זו, הקהל לא רק "רואה" אמנות, אלא חווה את שמחת היצירה כפעולה טהורה, אופטימית ומשחררת.

​"תנועת המטוטלת" – האבולוציה של האמנות הישראלית
​

תערוכת הקבע החדשה של האמנות הישראלית, "תנועת המטוטלת", אינה עוד אוסף כרונולוגי משמים, אלא ניסיון מרתק לבנות מפת דרכים לזהות המקומית.

כותרת התערוכה מגדירה במדויק את חוויית האמנות הישראלית: תנועה מתמדת, לעיתים חסרת מנוחה, בין הקטבים.

הקוטב האחד הוא הרצון להיות "חלק מהעולם" – אימוץ המודרניזם האירופי, ההפשטה הבינלאומית והמגמות האמריקאיות. הקוטב השני הוא השאיפה העמוקה, לעיתים כמעט אובססיבית, ליצור כאן שפה חדשה, עברית-צברית, שצומחת מתוך אדמת הארץ, האור המקומי והנוף המדברי. המטוטלת הזו נעה ללא הרף לאורך התערוכה, ומשקפת את משברי הזהות של החברה הישראלית עצמה.

​האוצרים של התערוכה בחרו להציב עבודות מפתח של אמני המופת לצד יצירות של אמנים צעירים עכשוויים, ובכך ליצור דיאלוג של דורות. אנו רואים את המעבר מהרומנטיקה של ראשית הציונות, הניסיון לצייר את נופי הארץ באור אירופי, אל עבר האמנות החשופה, לעיתים המכוערת או המחוספסת, של אמני סוף המאה ה-20 והעשור הנוכחי.

זוהי תערוכה המציפה את המתח שבין הפוליטי לאמנותי. כיצד האמנות הישראלית מגיבה למלחמות, לשינויים דמוגרפיים ולשסעים חברתיים? המטוטלת אינה עוצרת; היא נעה בין האמונה בתקומת העם ובין הביקורת הנוקבת על המחיר שהיא גובה.

המבקר נחשף לכלים השונים שבהם השתמשו האמנים, החל מציור שמן קלאסי, דרך פיסול בחומרים ממוחזרים ועד למיצבי וידאו המערערים את תפיסת המציאות.
​

מעבר לערך האסתטי, התערוכה מהווה כלי חינוכי ומחקרי חיוני. היא מאפשרת להבין ש"אמנות ישראלית" אינה מונח סטטי, אלא יצור חי שמשתנה עם הזמן. השימוש במטוטלת כמודל מסביר מדוע לעיתים אנו רואים פריחה של אמנות לירית ורכה, ומיד לאחריה תגובה נגדית של אמנות פוליטית, מחאתית וקשה לעיכול.

זהו שדה פעולה אינסופי. התערוכה מציעה למבקר את האפשרות להביט במראה, לראות את עצמנו כחברה, להבין מה מניע אותנו ומה חלומותינו. היא אינה מחלקת ציונים לאמנים, אלא מציגה את התהליך המרתק של בניית תרבות במקום שבו הכל משתנה כל הזמן.

השילוב בין יצירות קאנוניות לבין קולות חדשים הופך את "תנועת המטוטלת" למצפן בלתי נמנע לכל מי שמבקש להבין את ה-DNA של האמנות הישראלית, על כל סדקיה ויופיה.

​"דממה רועשת" – האמנות שבין רעש לשתיקה

​בתוך המרחב של מוזיאון ישראל, המוזיאון בחר להציב השנה מראה למערכת החושים שלנו באמצעות התערוכה "דממה רועשת: אמנות וסאונד" (Overtones), המוצגת עד ה-31 באוגוסט 2026. באוצרותה של טליה עמאר.

התערוכה היא מהלך נועז של פירוק והרכבה מחדש של חוויות השמיעה והראייה שלנו. אם בפרקים הקודמים עסקנו בציור ובפיסול, כאן השפה משתנה: הסאונד אינו רק אלמנט נלווה, הוא החומר שממנו עשויה האמנות.
​התערוכה מבקשת מאיתנו לחדול מלהתייחס לסאונד כאל צליל בלבד, ולהתחיל לראות בו מרחב פיזי, פילוסופי ופוליטי.

בבסיס התערוכה מהדהדת יצירתו המכוננת של ג'ון קייג', "4'33", שפתחה צוהר להבנה שהשקט הוא לעולם לא ריק מתוכן; הוא רוחש רעשים סביבתיים, מחשבות פנימיות ומתחים חברתיים. המעברים בבניין לאמנות מודרנית ועכשווית על-שם נתן קמינגס הופכים תחת ידיה של עמאר לזירה של "דממה רועשת" – שתיקה שהיא למעשה זעקה של עולם תזזיתי.

טכניקה ומרחב – "שש מאות של הדפס" ונוגוצ'י

​הפרק האחרון בסיור המפורט שלנו מוקדש לשני קצוות של חוויה אמנותית: הדיוק הקפדני של ההדפס וההרמוניה של הפיסול בגן. תערוכת "שש מאות של הדפס" (עד יוני 2026) היא הזמנה להעריך את ה"מלאכה" של האמנות. בעולם שבו הדימויים הדיגיטליים נצרכים בשניות,

תערוכה זו מציעה האטה מכוונת. היא פורשת היסטוריה מרהיבה של טכניקות הדפסה, מהחריטה העמוקה בלוחות מתכת ועד לטכניקות מודרניות מורכבות.

ההדפס, כפי שמדגישה התערוכה, היה תמיד המדיום הדמוקרטי ביותר; הוא אפשר לאמנים להפיץ רעיונות, ללעוג לממסד ולהפיץ יופי לקהל רחב. עבור אנשי מקצוע, המבט מקרוב על טכניקות ההדפסה הוא שיעור בהיסטוריה של הדימוי החזותי במערב.

​מנגד, גן הפסלים עם יצירותיו של איסמו נוגוצ'י מעביר אותנו מהחלל הסגור אל החוץ. נוגוצ'י, שהיה אמן של מרחב, לא תפס את הפסל כאובייקט מבודד, אלא כחלק בלתי נפרד מהסביבה.

האוצרת סיון ערן לביאן מיטיבה להצביע על כך שנוגוצ'י השתמש באבן המקומית, הירושלמית, כדי ליצור שפה שמרגישה בבית. היצירות בגן אינן דורשות מאיתנו "להבין" תיאוריות אמנותיות מורכבות; הן דורשות מאיתנו להרגיש.

הן מזמינות אותנו לעצור, לנשום את האוויר הפתוח ולראות כיצד הצללים משתנים על פני האבן במהלך היום. השקט שבגן, המנוגד ללשונות האמנות בגלריות, הוא רכיב חיוני בחוויית הביקור.
​

שתי התערוכות הללו, לכאורה שונות בתכלית, משרתות מטרה אחת: הן מזכירות לנו שהאמנות היא תוצר של הקשבה לחומר. בהדפס, זו הקשבה ללוח ולמכבש; אצל נוגוצ'י, זו הקשבה לאבן ולטבע. השילוב ביניהן מעניק למוזיאון עומק פנורמי. בעוד "קיפר" ו"ניקל" מטלטלים את הנפש, "שש מאות של הדפס" ו"נוגוצ'י" מאזנים אותה. הם מעניקים לנו את הבסיס הטכני והמרחבי שבלעדיו הדיאלוג הגדול של המוזיאון לא היה יכול להתקיים.

בכתבתך ל"בילוי נעים", כדא המוזיאון אינו רק אוסף של תערוכות יחיד, אלא רשת מורכבת של טכניקה, פילוסופיה ומרחב. מי שצולח את המסלול כולו – מהעופרת של קיפר, דרך הצבע של ניקל, ההדפס ההיסטורי ועד לאבן של נוגוצ'י – מסיים את הביקור עם תחושה שהוא זכה להביט בתמונה מלאה יותר של העולם ושל האופן שבו האדם בוחר להשאיר בו את חותמו.