לעזוב יום אחד בקולנוע

​⭐⭐⭐⭐

​Partir un jour: המטבח, הרחם והצליל – קולנוע צרפתי של דיסוננס רגשי

​הבחירה של פסטיבל קאן לפתוח את המהדורה הנוכחית עם סרטה של אמלי בונין, "Partir un jour", לעזוב יום אחד, היא הצהרת כוונות על מצבו של הקולנוע האירופי העכשווי: רצון עז לחזור לסיפורים קטנים, אנושיים, כמעט אינטימיים, אך לעטוף אותם בשפה קולנועית שאינה חוששת לפרוץ את גבולות הריאליזם.

בונין מציגה לנו יצירה שנראית במבט ראשון כדרמה צרפתית קלאסית על חזרה הביתה, אך מהר מאוד מתגלה כמשל פסיכולוגי מורכב על שליטה, קריירה והגבולות הדקים שבין רצון לבין גורל.

​המטבח כמרחב של סדר במציאות כאוטית

​הגיבורה שלנו היא שפית מוערכת. הדמות מייצגת יותר מכל את ה"קונטרול פריק" המודרני. במטבח שלה, הכל מתוזמר, מדוד, תחת פיקוח הדוק. בן זוגה, השותף שלה למלאכה ולחיים, הוא חלק מאותו מנגנון של סדר. אך הבית הוא תמיד המקום שבו השליטה מתפרקת. כאשר היא נדרשת לחזור לעיירת ילדותה בפריפריה בעקבות מצבו הבריאותי של הורה, היא עוזבת לא רק את המטבח שלה, אלא את השריון שבנתה לעצמה.

​בניגוד לסרטי ה"חזרה הביתה" הנוסטלגיים, בונין אינה מציגה את הפריפריה כמקום של שורשים פוריים או של הרמוניה. היא מציגה אותה כמקום שבו העבר עדיין חי ובועט. הדילמה המרכזית היא הריון בלתי רצוי שמתגלה ברגע הכי פחות מתאים ומשמשת כאן כקטליזטור שמקדם את העלילה.

עבור שפית שחייה מתנהלים על פי לוחות זמנים והחלטות קריירה, ההיריון הוא "התערבות חיצונית" לא רצויה בגוף ובתוכניות שלה. זהו עימות קלאסי בין ה-"Self-made woman" לבין הביולוגיה, והסרט מסרב להציע פתרון קל או מוסרני.

​המוזיקלי כפורקן של הדחקה

​הבחירה של בונין לשלב קטעים מוזיקליים היא, ללא ספק, המהלך הכי מתוחכם בסרט. הציפייה המיידית היא להשוות זאת למחזות זמר הוליוודיים כמו "גריז", אך העומק האמיתי כאן הוא בדיסוננס. במחזות זמר קלאסיים, השירה נועדה להרים את הרגע, להעצים שמחה או אהבה. אצל בונין, השירה היא פורקן של דברים שלא ניתן לומר.

​כאשר הדיאלוגים מגיעים למבוי סתום, כשהגיבורה לא יכולה להסביר לבן זוגה את המורכבות של מה שהיא חשה כלפי ההיריון או כלפי הבית שעזבה, היא פוצחת בשירה.

המוזיקה הופכת למרחב שבו היא מתפרצת ללא צורך בהיגיון ליניארי. זהו "מחזמר של הדחקה": הצלילים אינם באים כדי לייפות את הכאב, אלא כדי לתת לו תוקף. יש כאן משהו מרענן באופן שבו הדמויות "בורחות" לתוך השיר, כאילו הן מחפשות מקלט מהמציאות הקשה, אך מגלה שהמציאות עוקבת אחריהן גם אל תוך המנגינה.

​הסוציולוגיה של הפריפריה מול המרכז

​הביקורת של בונין על המרכז הצרפתי מול הפריפריה אינה נעשית דרך נאומים פוליטיים, אלא דרך הגוף של הגיבורה. ככל שהיא מתקרבת לעיירת ילדותה, היא משתנה. השפה שלה הופכת פחות מקצועית, פחות "נקייה", והחזרה לדינמיקות משפחתיות ישנות מוציאה ממנה דפוסי התנהגות שחשבה שקברה.

​יש כאן ניתוח מרתק של המעמד הבינוני המודרני, שחי בבועה של הצלחה וקריירה. "Partir un jour" מציב מראה מול דור שחושב שהכל ניתן לניהול באמצעות בחירות רציונליות, ומראה לו שהחיים, בין אם דרך מחלה של הורה או היריון מפתיע, תמיד מנצחים את התכנון.

​האסתטיקה של הסרט: קונפליקט של סגנון

​הסרט צולם באסתטיקה שמדגישה את הניגוד בין הקור המקצועי של חיי העיר לבין החמימות (החונקת לעיתים) של הפריפריה.

הביקורת המתוחכמת כאן היא על המבט שלנו: האם אנחנו מסתכלים על הבית כעל מקום מפלט או כעל בית כלא? בונין בוחרת שלא להכריע. היא לא צובעת את הגיבורה כקורבן ולא כגיבורה פמיניסטית אידיאלית. היא מציגה אותה כאדם, כאישה, בתוך מערכת של ציפיות חברתיות שחונקות אותה מכל עבר.

​השימוש במוזיקה כאלמנט שמרחיק אותנו מהריאליזם אך מקרב אותנו לאמת הפנימית, הוא הסיבה לכך שהסרט הזה נשאר איתנו אחרי הצפייה. הוא גורם לנו לתהות: כמה מהחיים שלנו הם "הופעה" מתוזמנת היטב, וכמה הם שיר שנפלט מאיתנו ברגעי משבר, בלי שנתכנן את המילים?

​ לא "סרט צרפתי מתוק"

​אל תתנו לכותרת המפתה או למראה המלוטש להטעות אתכם. "Partir un jour" הוא סרט על המחיר של האוטונומיה האישית בעולם שדורש מאיתנו להיות מושלמים. במטבח, בזוגיות ובבגרות. בונין מצליחה לייצר את הבלתי אפשרי: סרט שמרגיש כמו מחזמר קליל, אך משאיר בלב מועקה מתוחכמת ומורכבת. זוהי יצירה שמדברת אל הצופה המודרני, זה שמכיר את תחושת החרדה שבחיכוך שבין הקריירה לחיים עצמם, ומבין ששום מטבח מקצועי לא יכול להכין אותנו למה שהחיים מבשלים לנו בבית.

​זהו קולנוע שלא מנסה לשנות את העולם, אלא מנסה לתת שם לתחושות הלא פתורות שאנחנו סוחבים איתנו מהבית, ומעלה את השאלה הנצחית: האם אפשר באמת לעזוב יום אחד, או שהבית תמיד יחזור אלינו, בין אם במחלה, בהריון או בשיר קטן שמסרב להישכח?

בימוי ותסריט: Amélie Bonnin

הקרנת בכורה: פסטיבל קאן 2025