פעולות פשוטות בהבימה, ביקורת

פעולות פשוטות בהבימה: המשפחה כגיבור, היום שלפני

פעולות פשוטות היא אחת ההצגות המרתקות שעוסקות בכאן ועכשיו שלנו. אני שומעת טענות רבות כלפי התיאטרון הרפרטוארי, על כך שאין עוסקים בו במורכבות האקטואליה בארצנו. ההצגה האמיצה הזאת, על פי מחזהו של יותם גוטל, דרמטורג ומחזאי הבית של הבימה, ראיון עם יותם גוטל, דרמטורג ומחזאי הבית של הבימה – בילוי נעים  באה ומטפלת  בכאן ובעכשיו, וליתר דיוק, בזמן שנעצר יום לפני השבעה באוקטובר.

אמנם ההצגה אינה מתרחשת ביום האסון עצמו, אלא בזמן שקדם לו, בזמן שבו הכול עוד נדמה כשגרה מתוחה, כמציאות מאיימת שלצערנו נמשכת גם כיום.

שלוש ארוחות משפחתיות, כולן במהלך שנת 2023, השנה שבה החלה ההפיכה המשטרית שטלטלה את החברה הישראלית, הן המסגרת שבתוכה נפרש הסיפור. טלטלה שלא הסתיימה, אלא ממשיכה ללוות אותנו גם כיום.

היום שלפני: דרמה שנבנית מתוך הידיעה, לא מתוך האסון

כבר במהלך הפרזנטציה שנערכה לפני עליית ההצגה פעולות פשוטות בהבימה – בילוי נעים היה ברור שהמחזה אינו מבקש לשחזר את האסון או לייצג אותו באופן ישיר. הוא עוסק במה שקדם לו, בחיים נורמטיביים של משפחה שמרכזה בקיבוץ בעוטף עזה. את מה שקורה כמה שעות אחרי שמסתיים המחזה, כל אחד מאיתנו יכול רק לשער.

בצפייה המלאה מתבהרת הבחירה הזו כמהלך דרמטורגי מודע, חד ומדויק. זהו מחזה על התחושה שמשהו נסדק עוד קודם, על השגרה שממשיכה להתנהל כשהקרקע כבר אינה יציבה. על הרצון לחיות ולהילחם על ערכים חשובים ועל דרך חיים.

הידיעה של הקהל מה עתיד להתרחש מטעינה כל רגע בימתי, אך הדמויות עצמן חיות בתוך הווה לכאורה רגיל. הפער הזה בין ידיעת הצופה לתודעת הדמויות הוא מקור מתח מרכזי של ההצגה.

המשפחה כגיבור: אנסמבל, יחסים ומאבק על לכידות

אין לפעולות פשוטות גיבור אחד. זהו פורמט קשה לפיצוח, אך כאן זה נראה טבעי. המשפחה היא הגיבור. כל אחד מבני המשפחה מקבל את זמנו ואת מקומו, אך אף דמות אינה עומדת לבדה במרכז. זהו מחזה על מארג, על יחסים, על מערכת שמנסה להחזיק את עצמה גם כשהכוחות הפנימיים והחיצוניים מושכים לכיוונים מנוגדים.

מכאן נובעת גם הבחירה הברורה להישען על עבודת אנסמבל. ההצגה אינה בנויה על רגעי שיא של שחקן כזה או אחר, אלא על פעולה קבוצתית מדויקת, שבה כל דמות מוסיפה רובד נוסף להבנת המשפחה והמציאות שבתוכה היא חיה.

העלילה מתפתחת דרך ניואנסים, דרך תהליך מצטבר של שינויים קטנים במערכות היחסים, שמושפעים מהמצב הכללי במדינה, אך גם מאירועים אישיים שהמשפחה עברה ועדיין עוברת.

אחת ההשפעות המרכזיות היא כניסתו של חתן פוטנציאלי. בן זוגה של הבת, אשת טלוויזיה צעירה, הוא מתמחה בגינקולוגיה, בן למשפחה דתית מהתנחלות. נוכחותו מבליטה פערים אידאולוגיים ותרבותיים, ומביאה עמה קונפליקטים, בעיקר מול בני משפחה שמשתתפים בהפגנות.

העימותים אינם מנוסחים תמיד כוויכוח פוליטי ישיר, אלא נוכחים במחוות. המשפחה אינה רוצה להיגרר לקונפליקטים גלויים שאין מהם חזרה.
למשפחה יש התמודדות מורכבת נוספת. יש בן, פצוע עם הלם קרב. במערכה הראשונה הוא מופיע כנכה שאינו מדבר, דמות קפואה כמעט, שמרחפת מעל השולחן המשפחתי כטראומה בלתי פתורה. בהמשך גם דמותו מתפתחת, והשינוי שהוא עובר משפיע על כל בני המשפחה.

מצבו אינו רק סיפור אישי טראגי, אלא פצע פתוח שמכתיב התנהלות, רגשות אשם ושתיקות. לצידו מופיעה המטפלת הערבייה שלו, שמכניסה אל תוך הבית רובד נוסף של החברה הישראלית, באופן שקט, לא דידקטי, אך חד.

משחקים, מוזיקה ופודקאסטים: כשהיומיום הופך לשפה תיאטרונית

אחד המהלכים היפים במחזה הוא השימוש במשחקים משפחתיים. המשפחה משחקת, והמשחק מתקיים על כמה רבדים. הוא אמצעי תקשורת, אך גם זירה של תחרות. דרך לשתף את כולם, אך גם דרך ללבן קונפליקטים. דרך המשחק בני המשפחה משקפים זה לזה את מצבם, לעיתים בלי לומר זאת במפורש.

המוזיקה והפודקאסטים מהווים רובד מילולי נוסף וחשוב. זהו כלי אמנותי שמכניס אל תוך ההצגה את האנרגיות הנכונות ומחבר אותה אל מרחב תרבותי רחב יותר. שירים כמו porque te vas, שיר הנושא של הסרט קריאת העורב (אחד האהובים עלי) מופיעים כחלק מהמרקם הרגשי. השיר מגיע בעקבות שאלה במשחק טריוויה.

השיר parole parole מתיישב במקום מדויק, לאחר שמתברר כיצד מילים מחברות אך גם מפרידות. לצד אלה מופיעים שירי ארץ ישראל, שמככבים אצל המשפחה הישראלית, השורשית והקיבוצניקית הזו.

בסצינה טעונה אחת בני הבית משמיעים פודקאסט שמתייחס למצב, ואז מתרחש משהו אחר שדורש התייחסות מיידית. במשך כמה דקות הם רצים כך, טרודים ומודאגים, כאשר השידור באינטרנט צורח את מסריו. זוהי סצנה ייחודית ונפלאה, אנושית מאוד, שמצליחה ללכוד חרדה קולקטיבית באמצעי ייחודי.

בית בקיבוץ, מדינה במשבר: תיאטרון של שגרה סדוקה

נושא הבית עומד בלב ההצגה. הבית בקיבוץ בעוטף עזה הוא גם חלל פיזי וגם מושג. בית כמשפחה, כקהילה, כמדינה. החזרתיות של הארוחות, השולחן והחלל הביתי מדגישה עד כמה המקום שאמור להיות מוגן הופך פגיע. ההיעדר של השבעה באוקטובר עצמו הוא בחירה דרמטית מרכזית. הידיעה של הקהל, לעומת חוסר הידיעה של הדמויות, מחדדת כל מחווה יומיומית ומטעינה אותה במשמעות.

הבימוי של אריאל נ. וולף אמיץ ומעודן, נמנע משיאים דרמטיים מלאכותיים, ונותן לזמן וליחסים לעשות את שלהם.

עבודת האנסמבל, כאמור, מצוינת. ליליאן ברטו כאילנה שמנסה לפשר ולתמוך, אם המשפחה, הגר טישמן כבתה בעלת העמדות המוסריות עמליה, אסנת פישמן כאחות מאיה שמחזיקה סוד גדול, מיקי פלג רוטשטיין, האחות הרווקה ענת, תומר שרון כבעלה גלעד, אסף זלמנוביץ, בן הזוג של עמליה, תמיר גינזבורג, האח הפצוע, דב רייזר, אביהם הסנילי של גלעד, מאיה וענת, ויארא זרייק, המטפלת, לכל אחד ואחת מהם נוכחות מדויקת וניצוץ משלו, אך כולם פועלים כחלק ממארג אחד.

זהו מחזה מקורי וייחודי, רב תעוזה בנושאים שהוא מטפל בהם, מצב המדינה, משפחה, טראומה וזהות, בלי לגלוש להטפה. הצגה שמביטה רגע אחד אחורה, אל היום שלפני, ומצליחה לומר דרכו משהו מדויק וכואב על ההווה שלנו.

לפרטים ומועדים נוספים:

פעולות פשוטות – הבימה