עוד מוזיאון בו ביקרנו במסגרת המבצע של בנק הפועלים הוא מוזיאון פתח תקווה. רצוי למהר לשם לפני שיורדת התערוכה החשובה: אומללות נשגבת.
במוזיאון פתח תקווה לאמנות מוצגת עד אמצע מאי 2026 התערוכה הקבוצתית אומללות נשגבת, באוצרותה של מרי שק, והיא נדמית כאחת התערוכות המדויקות והטעונות ביותר שנראו בשדה האמנות המקומי בשנים האחרונות. לא רק בגלל רשימת האמנים הרחבה, הכוללת יוצרים ישראלים ובינלאומיים כמו אדל אבדסמד, גרגור הילדברנדט, גדעון רובין, גיא זגורסקי, מנאר זועבי, היראקי סאווה, אדם יקותיאלי, ליאור תמים, יערה צח ומרב קמל וחליל בלבין, אלא בעיקר משום שהיא מצליחה לקחת מדיום שנחשב במשך שנים לשולי יחסית בתוך ההיררכיה המוזיאלית, הרישום, ולהפוך אותו לזירה מרכזית של מאבק רגשי, פוליטי ותודעתי.
הטקסט האוצרותי של שק מנסח כבר בתחילתו את מהלך היסוד של התערוכה. “הרישום אינו תיעוד אלא עקבה, תנועה אחרונה של מבט”. זהו משפט מפתח משום שהוא מבטל מראש את התפיסה של הרישום כאמצעי ייצוג בלבד. הרישום כאן איננו ניסיון לתאר עולם אלא ניסיון לגעת במה שחומק ממנו. לא דימוי יציב אלא שארית. לא ודאות אלא רעד.
הבחירה בשם אומללות נשגבת מטעינה את התערוכה במתח כמעט פרדוקסלי. מושג הנשגב מזוהה בדרך כלל עם חוויה של התרוממות רוח, עם מפגש עם עוצמה אדירה שמעבר ליכולת התפיסה האנושית. כאן הנשגב אינו נובע מהוד או יופי אלא משבר. האומללות עצמה הופכת לחומר אסתטי ורעיוני. מדובר במהלך חריף משום שהתערוכה אינה מבקשת לרפא את המציאות או להציע ממנה מפלט. להפך. היא מתעקשת לשהות בתוך הפצע.
הקו כעדות לקריסת המציאות
אחד ההישגים הגדולים של התערוכה הוא האופן שבו היא מפרקת את מושג הקו. לאורך ההיסטוריה של האמנות המערבית הקו נתפס ככלי ייצוגי. הוא שירת את הדימוי, תיאר גוף, אובייקט או מרחב. בתערוכה הזו הקו משתחרר מן החובה לתאר. הוא הופך למערכת עצמאית של מתח, חרדה וזיכרון.
מרי שק מתארת בטקסט האוצרותי את המעבר “מקו פיזי לקו רעיוני”. זהו מעבר מכריע להבנת התערוכה. הקו כבר אינו קשור בהכרח לאובייקט בעולם אלא נעשה יחידת משמעות בפני עצמה. הוא יכול להיות שבור, עיקש, רועד, דחוס או מרוקן. במילים אחרות, הקו מתנהג כמו גוף אנושי במצב של קיצון.
הדבר ניכר במיוחד בעבודות של אדם יקותיאלי, הידוע גם בשם Know Hope, שעבודותיו עוסקות במשך שנים בשבר חברתי ופוליטי דרך טקסט ודימוי מצומצם. גם אצל מנאר זועבי הקו מקבל איכות פגיעה מאוד. הרישום נדמה כמשהו שנמצא על סף מחיקה, כאילו עצם פעולת הסימון היא כבר מאבק מול היעלמות.
בעבודות אחרות הקו דווקא מתפוצץ לתוך החלל. אצל גיא זגורסקי, שעבודת הניאון שלו העניקה לתערוכה את שמה, השפה עצמה הופכת לאובייקט טעון. הניאון, חומר המזוהה בדרך כלל עם פרסום או פיתוי עירוני, נטען כאן בתחושת ריקנות כמעט קיומית. הצירוף “אומללות נשגבת” פועל כמו סתירה שאינה נפתרת. הוא מזמין את הצופה לשהות בתוך חוסר ההיגיון של התקופה.
גם הבחירה להרחיב את מושג הרישום אל מעבר לנייר משמעותית מאוד. התערוכה כוללת וידאו, מיצב, פיסול וסאונד, אך כל אלה ממשיכים לחשוב דרך פעולת הרישום. כלומר, דרך סימון, חריטה, חזרה או עקבה. הרישום איננו מדיום אלא מצב תודעתי.
ככל שמתקדמים בתערוכה מתברר שהמכנה המשותף בין העבודות אינו סגנון אלא תחושת אובדן עמוקה. לא רק אובדן אישי אלא אובדן של משמעות, של יציבות, של שפה משותפת. התערוכה חוזרת שוב ושוב אל הגוף הפצוע ואל הזהות המתפרקת, אך עושה זאת בדרכים שונות מאוד זו מזו.
אצל דוד אוריה ורון חן מופיעים גופים או אובייקטים שנראים מוכרים אך גם מרוקנים מתפקוד. אצל רמי מימון ואלדר פרבר ניכרת משיכה לפעולות של פירוק וחזרה, כאילו האמן מנסה לפרק את המציאות לחלקיקים כדי להבין כיצד היא עדיין מחזיקה מעמד.
העבודות של מרב קמל וחליל בלבין ממשיכות את השפה החומרית המזוהה איתם גם בתערוכה הזו. הם משתמשים בחומרים יומיומיים ובפעולות ידניות עדינות כדי ליצור תחושה של עולם שהתפורר אך עדיין מנסה לאחות את עצמו. יש בעבודותיהם משהו טקסי כמעט, כאילו פעולת היצירה עצמה היא ניסיון הישרדות.
גם עבודות הווידאו בתערוכה אינן פועלות כסיפור ליניארי אלא כמצב רגשי. היראקי סאווה, למשל, ידוע בשילוב בין דימויים מיניאטוריים לבין חללים יומיומיים שהופכים לזירות חלום מטרידות. בתערוכה הזו עבודתו משתלבת היטב בתחושת הערעור הכללית. המטוס הריק המוזכר בטקסט האוצרותי נעשה סמל חזק במיוחד. הוא נראה כמו הבטחה לתנועה וחופש, אך למעשה משדר ריקנות, עקירה ואיום.
המוטיב של הגירה ועקירה חוזר בכמה עבודות. גבולות, מעברים, מטוסים ופירוק זהות מופיעים שוב ושוב, כאילו העולם כולו מצוי במצב של תזוזה בלתי פוסקת. אלא שהתנועה אינה מובילה לגילוי אלא לאי ודאות. גם כאשר יש תנועה, אין יעד ברור.
הקו הדק בין אינטימיות לאלימות הוא אולי אחד המאפיינים החזקים של התערוכה. עבודות מסוימות נראות כמעט עדינות מדי, אך דווקא העדינות הזו נטענת בתחושת איום. אחרות בוחרות ישירות גדולה יותר ומציגות גוף פצוע או מרחב שבור, אך גם בהן אין דרמטיזציה מיותרת. האלימות בתערוכה הזו איננה מחזה אלא מצב מתמשך.
האמירה המשמעותית ביותר של אומללות נשגבת קשורה אולי ליחס שבין אמנות למציאות פוליטית. התערוכה אינה “על” מלחמה, טראומה או משבר במובן הישיר, אך כל כולה רוויה בהם. ישראל של השנים האחרונות נוכחת כאן כמעט בכל עבודה, גם כאשר היא אינה מוזכרת מפורשות.
מרי שק כותבת כי הרישום בתערוכה “אינו רק אמצעי תיעוד אלא גם אקט של התנגדות”. זהו משפט קריטי להבנת המהלך האוצרותי. ההתנגדות כאן אינה בהכרח סיסמה פוליטית. היא עצם ההתעקשות להמשיך לסמן קו בעולם שמאבד את צורתו. עצם פעולת היצירה נעשית פעולה של הישרדות נפשית.
הדבר בולט במיוחד אצל אמנים כמו ליאור תמים או דינה יקרסון, שעבודותיהם יוצרות מפגש ישיר בין זיכרון אישי לבין חרדה קולקטיבית. גם גדעון רובין, שבדרך כלל מזוהה עם דמויות נטולות פנים, משתלב היטב בתוך האקלים הזה. היעדר הפנים בעבודותיו נראה פתאום פחות כמו מחווה סגנונית ויותר כמו סימפטום של תקופה שבה הזהות עצמה נעשתה בלתי יציבה.
התערוכה כולה נעה בין מלאות לריק. בין ניסיון להחזיק משמעות לבין הידיעה שהיא כבר נשמטת. אפילו החומרים עצמם, אלומיניום, עץ, חוטים, ניאון, נראים כמי שנמצאים במאבק בין בנייה להתפוררות.
אבל אולי הרגע החזק ביותר בתערוכה הוא העובדה שהיא מסרבת להציע נחמה פשוטה. אין כאן הבטחה לריפוי. גם היופי המופיע בחלק מהעבודות אינו יופי מרגיע אלא יופי שמתגלה מתוך השבר עצמו. במובן הזה אומללות נשגבת מצליחה לעשות דבר נדיר יחסית באמנות עכשווית: להיות פוליטית מאוד בלי להפוך לדידקטית.
התוצאה היא תערוכה שפועלת לא רק ברמה החזותית אלא גם ברמה פיזית כמעט. הצופה אינו רק מסתכל בעבודות אלא נע בתוך מערכת של מתחים רגשיים. הקווים, החומרים, הסאונד והחללים מייצרים תחושה של עולם מתערער שבו גם האמנות אינה משמשת עוד כמקלט בטוח.
ובכל זאת, דווקא בתוך התחושה הזו, התערוכה מצליחה לנסח אפשרות מסוימת של המשכיות. לא תקווה במובן הרגיל, אלא האפשרות להמשיך לסמן קו. להמשיך ליצור עקבה. להמשיך לדבר גם כשהשפה עצמה מתפרקת.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
