ראיון עם עירית קפלן, שחקנית ומחזאית

Home תיאטרון ראיון עם עירית קפלן, שחקנית ומחזאית
ראיון עם עירית קפלן, שחקנית ומחזאית
קולנוע

​עירית קפלן: "יצאתי מבית צבי מצטיינת והלכתי ישר למלצרות. אף אחד לא חיכה לי בחוץ"

​הילדה מבת ים שידעה כבר בגיל ארבע לאן היא הולכת

​יש שחקנים שמספרים על רגע מכונן אחד, הארה פתאומית שבה הבינו שהבמה היא ייעודם. אצל עירית קפלן לא היה רגע כזה, פשוט מפני שהידיעה הזו ליוותה אותה מאז ומתמיד.

היא לא נולדה לתוך משפחת תיאטרון, לא גדלה במסדרונות של אולפני טלוויזיה ולא נהנתה מקשרים או מפרוטקציות. היא צמחה בשכונת רמת הנשיא בבת ים, וכבר בגיל שלוש או ארבע ידעה בדיוק מה היא רוצה להיות.

​האינטואיציה הפנימית הזו הובילה אותה בתיכון למגמת התיאטרון העירונית בבת ים, תחת שרביטה של המורה זהבה מזור, שהיוותה תחנה משמעותית בדרכה המקצועית. אחרי שירות צבאי רגיל, הגיע הזמן להסתער על החלום הגדול: לימודים בבית צבי.

​"זה היה בית הספר המוביל בארץ באותה תקופה", היא נזכרת. "האודישנים היו קשים ותובעניים ומספר המועמדים היה עצום. התקשיתי להאמין שאצליח להיות בין אלו שיתקבלו". ואז הגיע הרגע ששינה את חייה: "במהלך האודישן, גרי בילו עצר אותי פתאום ואמר לי 'התקבלת'. חזרתי הביתה המומה, אמרתי לאמא שלי שאני לא מאמינה ואולי לא שמעתי טוב. אבל זו הייתה המציאות".

​שלוש השנים בבית צבי היו עבורה תקופה של פריחה מזהירה. היא הצטיינה בכל שנות הלימודים וסיימה בהצטיינות. "הייתה לי שכבה נהדרת, עם ענת מגן שבו, עודד לאופולד, מיה דגן, אילן פלד ורבים וטובים אחרים שמשחקים היום בקאמרי ובהבימה. נהניתי מכל רגע של למידה".

​כמו שחקנים צעירים רבים, קפלן קיוותה שבסיום הלימודים השטיח האדום כבר ייפרש לרגליה. למציאות, לעומת זאת, היו תוכניות אחרות. "יצאתי מבית צבי כבוגרת מצטיינת, והלכתי ישר למלצר", היא מספרת בצחוק. "אף אחד לא חיכה לי בחוץ. לא היה לי סיפור סינדרלה, ומסתבר שסיפורים כאלה הם לא באמת נפוצים".

​במשך שנתיים היא הגישה לשולחנות במסעדה תאילנדית, אך בניגוד לאחרים, מעולם לא ראתה בתקופה הזו כישלון. "נשארתי חדורת אמונה. הבנתי שאני לא יכולה פשוט לשבת ולחכות, שאני חייבת להיות יצירתית".

צילום: רפי דלויה

והיא אכן הייתה. היא כתבה מערכונים עם חברים, הופיעה ב"דומינו גרוס", לקחה תפקידי אורח קטנים בטלוויזיה, שיחקה בהצגות ילדים ובפרינג', ובעיקר אספה ניסיון. "צברתי מה שנקרא שעות טיסה. ידעתי שכאשר אגיע לקאמרי ואשים שם רגל, כבר לא יוציאו אותי משם".

​הביטחון הזה התברר כמוצדק לחלוטין.

​חלק שני: מהמלצרות לקאמרי, מפרס אופיר ועד מרקדה ומלכי

​עוד בתקופת ההמתנה והמלצרות, זכתה למשפט שלא שכחה מעולם. "עמרי ניצן אמר לי פעם שכשיהיה לו תפקיד שמתאים בדיוק בשבילי, אני אשחק אצלו". בינתיים, היא המשיכה ליצור במרץ. "כתבתי, עשיתי הצגות ילדים ופרינג'. לפעמים צריך פשוט לעבוד, בלי פוזות".

​ואז הגיע הטלפון מהקאמרי. "כבר בהצגה הראשונה שלי שם, 'כטוב בעיניכם' של שייקספיר, שיחקתי לצד רמי ברוך. מאז עברו עשרים ושש שנים, ואני כאן".

​קפלן מדברת על המסלול שלה בלי רומנטיזציה או ייפוי של המציאות. "למרות שלא זכיתי לקפיצת דרך פלאית ומלצרתי בהתחלה, עבדתי בצורה רציפה והסביבה תמיד עטפה אותי באמונה ביכולות שלי. זה נתן לי המון כוח ליצור, לגשת לאודישנים ולהאמין שזה יקרה. וכך זה באמת קרה".

​בהמשך הדרך נכבשו גם המסכים. "הזכייה בפרס אופיר על התפקיד ב'סיפור גדול' וההשתתפות ב'מלכת היופי של ירושלים' נתנו בוסט אדיר לקריירה וגם לאגו".

​כשהיא נשאלת אילו תפקידים נשארו קרובים לליבה במיוחד לאורך השנים, היא לא מהססת: "קודם כל מרקדה מ'מלכת היופי של ירושלים'. הדמות הזו היא מתנה לכל שחקנית. אישה שאומרת כל מה שעולה על דעתה, הרי כולנו היינו רוצים להיות קצת כאלה במציאות", היא אומרת. "זה תפקיד דרמטי מאוד, אבל גם קומי במובן הציני שלו, והוא משחרר המון דחפים נסתרים. זו בהחלט אבן דרך בקריירה שלי".

​גם את דמותה של מלכי מהסרט "בחורים טובים" היא מציינת באהבה: "היא נהדרת", אך מדגישה כי התיאטרון שומר על מקום ייחודי בליבה. "המחזה 'שמנה' הרים אותי והביא לפריצה שלי לתודעת הציבור. זה היה נושא שלא העזו לדבר עליו באותה תקופה, ובפעם הראשונה הציגו על הבמה בארץ אישה שמנה שלא מצליחה להגיע לזוגיות מלאה רק בשל משקלה. ההצגה הזו עוררה מודעות אמיתית, ותמיד אהיה אסירת תודה לה".

דמות נוספת שהותירה בה חותם היא מההפקה של "מלאכים באמריקה": "זו הייתה זכות גדולה להיות חלק מהפרויקט הזה".

​בכל הנוגע להבדלים בין הבמה למסך, קפלן מסרבת לבחור. "אני רוצה את הכל", היא מצהירה. "בתיאטרון הכל גדול יותר, בעוד שבקולנוע ובטלוויזיה המצלמה רואה הכל מקרוב, לכן העבודה צריכה להיות פנימית ומעודנת יותר. בכל מדיום יש יתרונות ויופי משלו, ואני מברכת על כך שיש לי את הזכות לקום כל בוקר ולעשות את שניהם".

​היא לא עוצרת שם: "אני רוצה לעשות את כל אלה, וגם לכתוב". המילה "רוצה" חוזרת לאורך השיחה שוב ושוב, אך אצל קפלן לא מדובר ברצון פסיבי, אלא במנוע עבודה.

"אני עובדת קשה לאורך שנים. אני מגיעה לאודישנים הכי חדה שיש, שומרת על אנרגיה כיפית ונעימה על הסט, ומכוונת להיות כל כך מדויקת עד שהבמאי יגיד בסוף הצילומים שהיה לו תענוג לעבוד איתי ויבקש לעשות זאת שוב. המקצוע הזה הוא לא רק לקחת, הוא גם לתת".

​אתה העסק של עצמך

​אחד העקרונות הבולטים במשנתה המקצועית של קפלן הוא האחריות האישית. "אני חברה בוועד השחקנים כי חשוב לי לדאוג לדור הצעיר", היא מסבירה, אך במקביל מציגה תפיסת עולם חסרת פשרות: "לא קיבלתי שום דבר במתנה. הגעתי משכונת רמת הנשיא בבת ים, בלי קשרים ובלי דחיפה. לכן המשפט החשוב ביותר שיש לי לומר לשחקן בתחילת דרכו הוא: אתה העסק של עצמך".

​היא חוזרת על המוטו הזה ומפצירה בבוגרים הטריים לא לשקוע בהמתנה לטלפון הגואל: "אל תחכו. תעשו, תלמדו, תקימו קבוצות, תפיקו הצגות ילדים.

לפעמים היקום עובד כך שכאשר מרפים מהלחץ ומתחילים להניע תהליכים בעצמך, השפע והזרימה מגיעים. מעגל ההזדמנויות מתרחב, ויש המון דלתות במקצוע הזה – לא רק במשחק פרודוקטיבי. יש כתיבה, בימוי, עריכה והוראה. צריך ללמוד למנף את הכישרון, לקחת את יכולות המשחק ולהתפרנס מהן בכבוד עד שתגיע התפנית הגדולה".

​היא מציעה לשחקנים להרחיב את המבט על התעשייה: "כמו בכל תחום, חלק יפרחו, חלק ישחקו, וחלק יבחרו לפתוח עסק פרטי או פיצוצייה. זה בדיוק כמו בהייטק, לא כולם מתאימים וחלק נפלטים וזה בסדר.

אבל גם בתקופות הביניים, אל תהיו פסיביים. תכתבו מערכונים, תופיעו, תיצרו. כשהופענו בזמנו אצל עמירם גרוס לא הרווחנו שקל, אבל זה הביא לנו הכרה מטורפת. אנשים באו, ראו והתלהבו".

​לדעתה, שחקנים רבים פשוט לא מודעים לפוטנציאל היצירה העצמאי הטמון בהם. "אני ממליצה לכל שחקן לקחת קורס כתיבה, למשל אצל גור קורן".

היא מזכירה כדוגמה את תמר קינן, ששיחקה שנים רבות ועשתה הסבה מוצלחת לבימוי: "תמיד אמרתי לתמר שזה יושב עליה בול". דוגמה נוספת היא חברה שחקנית שפתחה חוגי דרמה לילדים והקימה עסק משגשג: "היא גילתה שההוראה מעניינת ומספקת אותה לא פחות מהבמה. אין מסלול אחד נכון, יש פשוט יצירה ורצון למצוא את המקום שבו אתה יכול לפרוח".

הקומדיה, המחזאות והכבוד לבמאי

​קפלן היא מהשחקניות הבודדות בארץ שמצליחות לדלג בטבעיות ובחופשיות בין עולמות הקומדיה והדרמה. כשנשאלת מה חביב עליה יותר, היא מודה: "זה תלוי בתקופה".

​היא משתפת בגילוי לב ברגע אישי מורכב: "אני מוצפת יגון עמוק מאז שאמי נפטרה לפני חודשיים. אמרתי למנהלים האמנותיים, עמית אפטה וגלעד קמחי, שאני מחפשת תפקיד דרמטי חזק כדי לנקז לתוכו את הכאב הזה".

מבחינתה, הקומדיה אינה מנגנון בריחה שטחי מהמציאות, אלא להיפך. "בקומדיה התגמול מהקהל הוא מיידי. אלף איש צוחקים יחד באולם, וברגע הזה הם לא חושבים על המצב המדינה, על יוקר המחיה או על החדשות בחוץ. הם פשוט צוחקים מכל הלב.

צילום: משה צ'יטיאת

שחקנים קומיים משחקים מתוך פצע. פצע של מי שלא היו הילדים הכי יפים או הכי מוצלחים. לא תמיד לשחקן דרמטי יש את הטיימינג הקומי הנדרש".

​היא משבחת את שותפיה להצגה "לנקות את הראש", ובראשם איציק כהן: "יש לי פרטנרים מצוינים. איציק הוא פנומן; הוא יכול לעשות תפקיד קשוח ב'פאודה' ומצד שני לגלם את מנדל ב'לנקות את הראש' ולהיות הכי מצחיק בעולם. יש לו שילוב נדיר של עומק דרמטי וטיימינג קומי מושלם".

​התשוקה הזו לסיפור סיפורים הובילה אותה גם אל עולם המחזאות. "פשוט הרגשתי שיש לי סיפור בוער בפנים שחייב לצאת".

היא פנתה ליואב בר לב, חבר קרוב וכותב מנוסה, והשניים החלו לעבוד יחד. "הכתיבה הפכה לאהבה לא פחות גדולה מהמשחק, משהו שלא דמיינתי שאגיע אליו כשסיימתי את בית צבי".

בימים אלו השניים שוקדים על מחזה חדש המבוסס על סיפור ילדותו המורכב והמרתק של בעלה, ניתאי נצר, תחת השם הזמני "הצוואה". היעד הטבעי להעלאתו? "הקאמרי, כמובן כאופציה ראשונה. תמיד".

​לצד ההצלחות, היא לא חוששת לדבר גם על אכזבות מקצועיות. "בוודאי שהיו כישלונות", היא אומרת בכנות ומציינת את ההפקה של "דבר מצחיק קרה": "לא אהבתי את ההצגה ולא הייתי מרוצה ממה שעשיתי שם. התפקיד הרגיש לי צווחני ולא הצלחתי לפצח אותו". גם "כובע הקש האיטלקי" עולה בשיחה: "הייתי צעירה מדי, לא מצאתי חיבור אמיתי לדמות בלב שלי ולא שיחקתי אותה מספיק טוב".

​מתוך הכישלונות הללו היא זיקקה תובנה מקצועית חשובה: "שחקן חייב לחבק כל תפקיד, גם אם הוא לא אוהב אותו. כשאתה עומד על הבמה, תן את המקסימום שלך, בין אם התפקיד קטן או גדול. אתה אף פעם לא יודע מי יושב בקהל ורואה אותך. מעבר לזה, אנשים שילמו ממיטב כספם, תכבד אותם. הבמה היא יצור חי. היא מרגישה מיד כשהשחקן לא אוהב את הדמות שלו".

​הכבוד הזה למקצוע מתבטא גם במערכות היחסים שלה עם הבמאים. "הבמאי הוא הקפטן של הספינה", היא קובעת נחרצות.

"אני מקפידה על הפרדה מוחלטת. יש מי שמקבל משכורת וקרדיט כדי להוביל את היצירה ולראות את התמונה המלאה. אני אשמח להציע רעיונות, אבל אף פעם לא אנסה לסרס במאי או לנהל את ההצגה במקומו.

עם זאת, במאי חכם יודע להקשיב לשחקנים שלו, כי המפגש של השחקן עם הקהל הוא החזית האמיתית". גם ככותבת, היא מיישמת את הכלל הזה: "ברגע שיש במאי בתמונה, אנחנו משחררים ונותנים לו להוביל. בשביל זה לקחנו אותו".

​היא מציינת בהערכה במאים שעבדה איתם כמו תמר קינן, עמית אפטה, גלעד קמחי, עידו רוזנברג עומרי ניצן, ומסיימת עם שתי משאלות מקצועיות שטרם הגשימה: "יש שני במאים שאני ממש מחכה להזדמנות לעבוד איתם: עירד רובינשטיין ורוני ברודצקי".

​בתום השיחה עם עירית קפלן, קל להבין שהמנוע מאחורי הקריירה המפוארת שלה אינו רק כישרון גולמי. הוא מורכב מחריצות, אמונה יוקדת, גמישות מחשבתית ובעיקר מהחלטה אמיצה אחת שקיבלה ילדה קטנה בבת ים כבר בגיל ארבע: לא לחכות שיבחרו בה, אלא לבחור בכל יום מחדש במקצוע.

צילום תמונה ראשית: רדי רובינשטיין

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לרשימת תפוצה