אוגוסט 10, 2026
עדו סתר: "המציאות השיגה אותנו"
הפגישה עם המחזאי והסופר עדו סתר מתקיימת בצל ימים סוערים ומורכבים שעוברים על החברה הישראלית כולה.
סתר, יוצר שמעולם לא פחד לגעת בעצבים החשופים של החוויה המקומית, מוצא את עצמו כיום בנקודה מרתקת של התבוננות. הוא כותב על מציאות ישראלית קשה מנשוא, אך מסרב בתוקף להסתפק בתיאטרון שמספר את המציאות כפי שהיא בלבד.
מיצירותיו המוקדמות כמו "הדהוד", דרך המחזה המטלטל "עמירם" ועד הרומן רחב היריעה "תיאטרליה", סתר מחפש ללא הרף צורות חדשות של ביטוי.
הוא בוחר להציג קולות במקום דמויות מסורתיות, מעדיף את זרם האבסורד על פני הריאליזם המוכר, ומבקש מהצופה באולם לא רק להבין את העלילה מבחינה שכלתנית, אלא גם להיטלטל עמוקות מבחינה רגשית.
עכשיו, כאשר המציאות עצמה נעשתה קיצונית ואלימה יותר מכפי שדמיין אי פעם, הוא מתיישב לשיחה פתוחה על הדרך הארוכה שעשה מעולם הקולנוע אל לב העשייה התיאטרונית.
בראיון זה הוא מספר על עבודה עם במאים ושחקנים, על הספר שנולד מתוך ארבעה חודשים אינטנסיביים של חזרות בתיאטרון הקאמרי, ועל המחזות החדשים שהוא מפתח בימים אלו ממש.
מקולנוע לתיאטרון: הדרך אל הבמה החיה
המסלול של סתר אל עולם התיאטרון לא היה ישיר. כמו יוצרים רבים שחיפשו את שפתם האמנותית, הוא החל את דרכו דווקא בכיוון אחר, בלימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אולם, מפגש עם עולם המחזאות פקח את עיניו והוביל אותו למסע של גילוי עצמי מקצועי.
המעבר מהמסך אל הבמה דרש ממנו לשנות את צורת החשיבה, לוותר על ההפרדה שיוצרת המצלמה ולהתמסר לכאן ולעכשיו של ההופעה החיה.
למדת קולנוע ואחר כך עברת ללימודי תיאטרון. מה בעצם משך אותך אל הבמה והרחיק אותך מהמסך?
"למדתי קולנוע במגמת תסריטאות באוניברסיטת תל אביב. בשנה האחרונה לתואר היה קורס מחזאות עם מוטי לרנר, שהוא מורה מצוין, ושם למדתי בפעם הראשונה על האפשרות הזאת של כתיבה לבמה.
בקולנוע, לומר משהו באמצעות תסריט ובימוי היה כרוך בהפרדה הרבה יותר מורכבת וארוכה בין הרעיון לביצוע. בתיאטרון, לעומת זאת, יש משהו הרבה יותר מיידי וגם הרבה יותר חי, וזה מאוד עניין ומשך אותי באותו הזמן".
כיצד המשכת לפתח את הכיוון הזה לאחר סיום התואר הראשון?
"אחר כך המשכתי ללימודי תואר שני בתיאטרון. היו שם שני מסלולים לבחירה, מסלול בימוי או מסלול עיוני. אני רציתי לעסוק במשהו מעשי, ולכן הלכתי למסלול בימוי שכלל גם פרויקט גמר, ואפילו ביימתי הצגה בסוף הלימודים. אבל היה לי ברור לחלוטין שהכיוון המרכזי שלי והתשוקה האמיתית שלי הם הכתיבה, ולשם הלכתי מיד אחרי שסיימתי את התואר".
ומה היו הצעדים המקצועיים הראשונים שעשית בחוץ אחרי הלימודים?
"הדבר הראשון שעשיתי בשטח היה להיות עוזר במאי של כפיר אזולאי. עשיתי זאת שלוש פעמים, פעמיים בתיאטרון באר שבע ואחר כך בתיאטרון הקאמרי. למדתי ממנו הרבה מאוד על עבודת הבמאי ועל חדר החזרות. במקביל לכך, עשיתי פרויקט עצמאי בתיאטרון הסמטה. קראו לו 'שלום, צפירה, סוריה' והוא עלה במסגרת פסטיבל אביב. זו הייתה הצגה שגם כתבתי וגם ביימתי בעצמי, לצד כל מיני פרויקטים קטנים יותר שעשיתי באותה תקופה".
יצירת מופת שצמחה מהשוליים היצירה שסימנה יותר מכל את הפריצה המשמעותית של סתר ככותב בעל קול ייחודי הייתה ההצגה "הדהוד". ההצגה, שביימה נויה לנצט, לקחה פרשה משפטית קשה והפכה אותה למסע תיאטרוני חודר כליות שניסה להתחקות אחר שורשי האטימות והרוע. בניגוד לציפיות לדרמה משפטית רגילה, סתר בחר בנתיב מורכב יותר שבו הצופה נאלץ להתמודד עם שאלות מוסריות סבוכות ללא תשובות קלות או פסק דין מוחלט.
כיצד נולד המחזה "הדהוד" ומה היה ייחודו? "הדבר המרכזי שעשיתי אחרי הלימודים היה הצגה בשם 'הדהוד', שאותה ביימה נויה לנצט. זה היה סוג כתיבה שבו ניסיתי כתיבה שהיא פחות דרמטית במובן הקלאסי. המחזה התבסס על פרשה אמיתית ומזעזעת שבה שוטרים נטשו פלסטיני פצוע לצד הדרך עד למותו".
מה בדיוק קרה באותה פרשה שעליה התבססת?
"היה פלסטיני שגנב רכב, גרם לתאונה קשה והיה פצוע קשה מאוד בעצמו. בבית החולים שבו טופל לא ידעו מי הוא בהתחלה כי לא היו עליו מסמכים מזהים. אחרי שהצוות הרפואי הבין שהוא פלסטיני ואין גורם שייקח אחריות וישלם עבור הטיפול היקר שלו, שחררו אותו מבית החולים כשהוא יחף ועם קטטר, במצב פיזי גרוע מאוד.
מההצגה הדהוד. צילום: דוד קפלן
השוטרים שניסו לטפל בעניין ניסו להעביר אותו לכפרים שונים, אבל אף אחד לא רצה או יכול היה לקבל אותו במצבו. בסופו של דבר, מתוך חוסר אונים או אטימות, הם פשוט שמו אותו ליד צומת דרכים. אף אחד לא עצר לקחת אותו משם, וכעבור יומיים התגלתה גופתו. השוטרים שביצעו את המעשה נעצרו ונשפטו".
מה משך אותך ככותב דווקא לפרשה הקשה הזאת?
"מה שעניין אותי במיוחד במחזה היה הפרט שהשוטרים טענו בחקירתם שזו לא הייתה הפעם הראשונה שעשו דבר כזה. לקחתי את הנתון הזה והפכתי אותו למסע מתמשך של השוטרים יחד עם האסיר הפצוע. היה לי מאוד חשוב שלא לכתוב מחזה דרמטי קשיח ודידקטי שרק מאשים את השוטרים ומצביע עליהם כאנשים רעים.
רציתי לחשוב על עוד היבטים בפרשה ולהבין את המנגנון. מבחינה בימתית, הסיעו את השחקן על מיטת אמבולנס באולם החניה של תיאטרון תמונע. העבודה המשותפת עם נויה הבמאית הייתה מאוד מעניינת ומפרה, ובעצם משם המשכתי ישירות לכתיבת המחזה 'עמירם'".
כשהמציאות כבר אינה זקוקה לריאליזם
העיסוק של סתר בחומרי מציאות קשים הגיע לשיא חדש עם יצירת המחזה "עמירם". עמירם היה האיש שהגיע לבית בכפר דורא והצית אותו, על התינוק שנשרף למוות.
היצירה הזו דרשה ממנו לפרק לחלוטין את מוסכמות התיאטרון המוכרות ולבנות שפה בימתית חדשה המסוגלת להכיל את גודל הזוועה. הוא בחר להתרחק מהריאליזם ולפנות אל צורות כתיבה חדשות, פואטיות ומטרידות.
ההצגה זכתה במספר פרסים. פרס הבימוי בפסטיבל עכו 2023 ובפרס מחזאי השנה בתחרות קיפוד הזהב.
השיחה שלנו גולשת במהרה אל הפער הבלתי נתפס שבין האמנות לבין המציאות, במיוחד לאור האירועים הטראגיים שפקדו את המדינה, אשר גרמו אפילו ליוצר נועז כמוהו להטיל ספק בגבולות הייצוג של האלימות על הבמה.
האם אתה רואה ב"עמירם" המשך ישיר של המהלך האמנותי שהתחלת ב"הדהוד"?
"כן, בהחלט. 'עמירם' הוא למעשה עוד שכלול של תיאטרון שהוא לא דרמטי. המחזה מתבסס גם הוא על המציאות המקומית, לוקח חומרים מציאותיים קשים, אבל בשום שלב לא מנסה להפוך אותם למחזה דרמטי במובן המסורתי והמוכר".
איך ההחלטה הזו באה לידי ביטוי בדרך שבה כתבת את המחזה?
"מה שרציתי לכתוב היה מחזה ששומר על ריחוק לא דרמטי. ההחלטה הייתה לא לחשוב על דמויות שלמות עם פסיכולוגיה סדורה, אלא על קולות בודדים שנשמעים על הבמה ומהדהדים בחלל. גם צורת הכתיבה על הדף הייתה כזאת.
הטקסט לא כתוב בצורה הרגילה של 'דמות אומרת' ואז משפטים ברורים עם חלוקת תפקידים. במקום זאת, יש שם פשוט רצף של משפטים, משפטים רודפים משפטים".
מה משך אותך לצלול אל תוך התוכן המורכב והמזעזע הזה?
"אחר כך, כשכבר הגעתי לטפל בתוכן עצמו, אני חושב שזה מה שמשך אותי בעיקר, היו שני דברים בולטים. קודם כל הניגוד החריף הזה בין זוועות נוראיות לבין שפה גבוהה ופיוטית שניסיתי לייצר, וגם הרעיון שזהו סיפור מזעזע ונוראי שקרה באמת במציאות שלנו. בדומה למה שעשיתי ב'הדהוד', יש כאן הסתכלות מכוונת בפרספקטיבה רחבה יותר על המנגנונים החברתיים והנפשיים שמאפשרים לדבר כזה להתרחש".
האם המחזה עבר שינויים משמעותיים בדרך אל הגרסה הסופית שהוצגה?
"ההחלטה המשמעותית ביותר במהלך הפיתוח הייתה להרחיב את הסיפור של עמירם, שמחליט לבצע את הזוועה הזאת, באמצעות שני מונולוגים נוספים. אחד הוא של דמותו של בן גביר והשני הוא מונולוג של הצלמת שכביכול מסתכלת מהצד, שיש בו קפיצה לעתיד. השינוי המהותי ביותר לגרסה הסופית היה ההחלטה לפתוח את הפרספקטיבות השונות.
מההצגה עמירם
רציתי להסתכל על האירוע מנקודות זמן שונות לחלוטין ולהכניס את נקודות המבט הללו לתוך המבנה של המחזה. בשלב מסוים במהלך הכתיבה חשבתי לעצמי שאני מאוד מגזים. הרגשתי שאנחנו עוסקים על הבמה במשהו כל כך מחריד ומוגזם. הייתי בטוח שלא נגיע לגבול הקיצוני הזה במציאות שלנו, אבל לצערי הרב המציאות השיגה אותנו בסופו של דבר".
אחד הרגעים שנשארים חקוקים בזיכרון שלי הוא התינוק שמדבר עם עמירם ומנסה לשכנע אותו לא להרוג אותו. איך אתה מתייחס לסצנה הזו היום?
"הדיבור של התינוק בסצנה הזאת לא היה ילדותי בכלל. זה היה דיאלוג בין אדם בוגר לבין קורבן. כשהצגנו את המחזה אחרי פסטיבל עכו והעלינו אותו שוב בתיאטרון תמונע, הפעם כבר אחרי אירועי השביעי באוקטובר, אמרתי לצוות שאני לא יודע אם הייתי מסוגל או בוחר לכתוב היום את הסצנה של התינוק. זו ללא ספק סצנה קשה מאוד".
מה השתנה בתפיסה שלך בעקבות האירועים האחרונים?
"בסצנה ההיא יש דיאלוג, ויש רגעים מסוימים שבהם עמירם מסתכל על התינוק אל תוך העיניים ומתייחס אליו כאל אדם שווה ערך. יש שם דיון מעמיק של שני בני אדם. אני באמת לא יודע אם היום הייתי רואה את זה או כותב את זה כך.
הדבר העיקרי והכי מפחיד לדעתי בטרור מסוג הטרור שחווינו בשביעי באוקטובר הוא שהאקט הזה מפשיט מכל אנושיות את בני האדם. אנשים הופכים ברגע אחד לפונקציות בלבד, לאובייקטים נטולי צלם אנוש. ואני חושב לצערי שכיום אנחנו נמצאים בדיוק במקום הזה. זה אחד הדברים העיקריים שאנחנו רואים כיום בחברה שלנו".
לידתו של מחזה בתוך חדר החזרות
המרחק שבין המילה הכתובה במחשב בחדרו המבודד של המחזאי לבין התוצר המוגמר על הבמה הוא עולם ומלואו. סתר רואה בחדר החזרות מעבדה אנושית ואמנותית שבה הטקסט עובר התמרות, עיבודים, ולעיתים אף לידה מחדש.
למרות שהוא מגדיר את עצמו בראש ובראשונה ככותב, הוא מתאר מעורבות עמוקה ובלתי מתפשרת בשלבי ההפקה השונים, החל משלב הליהוק הקריטי ועד לדיונים המורכבים מול במאים ושחקנים המביאים את פרשנותם האישית אל השולחן.
איך בעצם הופך טקסט דומם שכתבת להצגה חיה ונושמת על הבמה?
"יש בגדול שני סוגים מרכזיים של תהליכים. יש מחזות שאני יוזם בעצמי, כמו למשל 'עמירם'. זה תהליך שמתחיל אצלי בשקט ואני עובד על זה תקופה, ואז ההמשך תלוי מאוד בצורה שהתגבשה.
אני מסתכל ורואה מה יש לי ביד, איזה דראפט ראשון נוצר, וחושב בזהירות מי יכול להתאים לזה, איזה במאי או במאית יוכלו להתחבר, ומה החומר הספציפי הזה דורש. מחזה מורכב כמו 'עמירם' פחות מתאים, למשל, לבמאית שרוצה או רגילה לביים דרמת יחסים קונבנציונלית.
אחרי תקופה ארוכה של כתיבה אינטנסיבית ושכתוב שאני עושה עם עצמי, בשלב הזה עדיין בלי דרמטורג שמלווה אותי, כבר היה לי דראפט ראשון ביד".
איך הגעת אל הבמאית שהעלתה את המחזה?
"באותה תקופה היה פסטיבל קריאה בתיאטרון חיפה. השתתפתי שם עם מחזה אחר שכתבתי, ואז הם עשו עוד גרסה של הפסטיבל וחיפשו חומרים חדשים. שלחתי לשם את הטקסט של 'עמירם', ודרך הבמה הזו הוא הגיע ליעל גולדברג, הבמאית. כך בעצם נוצר החיבור המקצועי בינינו, ואז החלטנו לנסות ללכת עם החומר הזה ולהגיש אותו לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר.
כנראה שאם זה לא היה מצליח להתקבל בעכו, היינו מנסים למצוא דרך להרים את זה כהפקה עצמאית לחלוטין. לשמחתנו הרבה זה הצליח והתקבל בעכו".
עד כמה אתה נוהג להיות מעורב בתהליך החזרות עצמו לאחר שהטקסט עובר לבמאי?
"אני בדרך כלל מעורב מאוד בתהליכים, ובמיוחד בשלב של החזרות. עבורי, זה גם מקום חשוב לעשות שינויים בטקסט עצמו. זו בעצם המשך העבודה הטבעית וההתפתחות שלי ככותב. חשוב לי לשמוע מה השחקנים אומרים על הטקסט, איך המילים יושבות להם בפה.
אני משתדל להיות נוכח בכמה שיותר חזרות. אבל יחד עם זאת, אני מנסה במודע להשאיר מספיק מקום עבודה לבמאי. יש החלטות אמנותיות שאני לא מתערב בהן. למשל, בשלב הליהוק אני כן נוכח ומשפיע, כי בעיניי זה הדבר הכי קריטי והכי משמעותי לפרשנות של המחזה. לעומת זאת, החלטות לגבי תפאורה ותלבושות אלה דברים שאני אישית פחות מתערב בהם. יש דיאלוג פתוח עם הבמאי ולפרשנות החזותית שלו בהחלט יש מקום מרכזי".
האם יש לפעמים קונפליקטים בחדר החזרות בינך לבין הבמאי או השחקנים?
"כן, בוודאי שיש. אבל הבסיס של כל קונפליקט בחדר החזרות נובע מרצון משותף לשרת את הטקסט ולעשות ממנו בסופו של דבר את ההצגה הכי טובה שאפשר. זה אף פעם לא משהו אישי נגד מישהו. ברגע שנמצאים יחד בחדר חזרות אינטנסיבי, גם מתוך הכוונות הכי טובות של כולם דנים על דברים ומתווכחים, ותמיד גם מוצאים את הדרך ליישב אותם בסוף.
ההצגה בסופו של יום שייכת לצוות שעושה אותה. אלה רגעים מאוד מעניינים עבורי. אני מגיע לחזרות אחרי חודשים ארוכים של כתיבה וחשיבה בבדידות, ואני מכיר את המחזה רק מנקודת הראות הצרה שלי. כתבתי אותו ושמעתי אותו לעצמי בראש. ואז בחדר אני נכנס לדיון לפי פרשנויות אחרות לגמרי ונקודות ראות שונות משלי".
האם הגישה שלך לקונפליקטים האלה השתנתה לאורך השנים?
"בהחלט. כמחזאי צעיר בתחילת דרכי, הסכמתי כמעט לכל. כשהיה מולי שחקן ותיק ומוערך, אמרתי לעצמי שהוא בטח יודע הרבה יותר טוב ממני מה נכון לבמה. היום אולי אני מסכים קצת פחות. כשאני מסכים לקבל שינוי, אני עושה את זה מתוך הבנה אמיתית שזה באמת תורם ליצירה ומשפר אותה".
תיאטרליה: הרומן שנולד מתוך התיאטרון
מעטים הם המחזאים שבוחרים לנטוש את אזור הנוחות של הדיאלוג והבמה לטובת פורמט הרומן. עבור סתר, המעבר לכתיבת פרוזה לא נבע מתוך החלטה מחושבת מראש לכתוב ספר, אלא מתוך דחף עמוק ובלתי נשלט לעבד חוויה אמנותית ואישית סוערת במיוחד שעבר.
הרומן "תיאטרליה" לוקח את הקורא אל מאחורי הקלעים היצריים והמסוכסכים של עולם התיאטרון הישראלי, כל זאת על רקע מציאות ביטחונית מאיימת ההולכת ומסלימה, נושא שכאמור, חוזר כמוטיב מרכזי בכל יצירותיו.
נעבור לדבר על הספר שלך, "תיאטרליה". מאיפה בעצם הגיע הרעיון לכתוב רומן מלא?
"האמת היא שעוד לפני שהיה לי רעיון מוגדר לכתוב רומן, זה קשור ישירות לאיך שהכול התחיל במציאות. הייתי אז עוזר במאי של כפיר אזולאי בהצגה 'אלקטרה' בתיאטרון הקאמרי. זה היה בשנת 2014. כפיר הוא במאי שאוהב לעשות הרבה חזרות, חזרות ארוכות ומעמיקות.
הייתי מגיע יום יום לתיאטרון במשך ארבעה חודשים רצופים, עובד סביב השעון, ואז פתאום כל זה נגמר בבת אחת והתחיל במקביל מבצע צוק איתן. באותה תקופה התחלתי לכתוב את 'הדהוד', ובמקביל התחלתי לכתוב את הטקסט הזה שרק מאוחר יותר הפך לספר.
בשלב ההוא עדיין לא ידעתי בכלל שאני מתחיל לכתוב ספר. היה לי פשוט דחף חזק לנסות לאבד את החוויות המאוד אינטנסיביות והמורכבות שחוויתי בארבעת החודשים האלה בתיאטרון, בשעה שהמצב הביטחוני בחוץ החריף מיום ליום".
איך חווית את כתיבת הפרוזה לעומת כתיבת מחזה?
"כל העניין התחיל בעיקר מתוך צורך נפשי לברוח קצת מהמציאות המלחיצה שהייתה בחוץ. חשבתי בהתחלה שזה מה שזה יהיה, סוג של בריחה זמנית.
בכלל לא ידעתי איך כותבים ספר, ולא הבנתי את אורך הנשימה העצום שצריך להיות לדבר כזה לעומת מחזה. אחרי כמה חודשים של כתיבה, פתאום ראיתי שאני ממש נמשך לבנות את זה כסיפור מתמשך. בפועל, לקח לי שלוש שנים שלמות עד שהייתה לי גרסה ראשונה שאפשר לקרוא".
מה הנחה אותך מבחינה סגנונית או רעיונית במהלך הכתיבה הארוכה הזו?
"המפתח המרכזי היה גרוטסקה. רציתי להציג את המתחים שקיימים בתוך עולם התיאטרון הישראלי, על כל קטנוניותו והתככים שבו, לבין הרגעים הנשגבים והטהורים שמתרחשים בו.
זה גילה יחס מאוד אמביוולנטי מצידי. מצד אחד הייתי שקוע ארבעה חודשים בדברים הכי קטנים, אפורים ויומיומיים של הפקת ההצגה, ומצד שני גיליתי בתוכי המון אהבה ליצירה עצמה ולמוסד הזה שנקרא תיאטרון. כל הקשר המורכב הזה ברומן מתנהל על רקע מציאות ביטחונית חיצונית שהולכת ומסלימה. ברגע שהבנתי את הציר הזה לגבי הרומן, זה מאוד עזר לי למקד את העלילה ולסיים אותו.
בסופו של התהליך כתבתי רומן ונשארתי עם עשרות עמודים שנאלצתי להשאיר בחוץ. ואז התחלתי את שלב העריכה, וזה עשה לי סדר משמעותי בראש וגם מאוד שיעשע אותי לראות את החומר מצטמצם ומתהדק".
תשע שנים של סבלנות והתמדה
המסע של "תיאטרליה" אל המדפים בחנויות הספרים היה מבחן סיבולת מתמשך. לאחר שחווה הבטחות שהופרו מצד הוצאה גדולה וספג דחיות רבות, סתר כמעט והרים ידיים. אולם האמונה הפנימית ביצירה לא אפשרה לו לוותר. לבסוף, הרומן מצא בית חם בהוצאת קרן, קיבל תמיכה משמעותית בדמות מענק ממרכז הספר והספריות, וזכה לליווי של עורך רגיש, אסף שור. הספר יצא לאור בדיוק כשהמדינה נקלעה לאחד ממשבריה הגדולים ביותר, אירועי השביעי באוקטובר, מה שמנע מסע יחסי ציבור קלאסי אך לא מנע מהיצירה למצוא את דרכה אל הקהל.
הוצאת הספר הייתה תהליך מורכב עבורך, ספר לנו מעט על כך.
"זה היה מסע חתחתים ארוך להוציא אותו לאור. באיזשהו שלב כבר כמעט ויתרתי לחלוטין על הרצון לפרסם אותו. בהתחלה הוא אכן התקבל בהוצאה גדולה, אבל לאחר מכן זה התבטל מסיבות שונות. ואז, מתוך תסכול, עשיתי טעות מקצועית ושלחתי אותו לכל מקום אפשרי מבלי לסנן.
כשקיבלתי חזרה המון תשובות שליליות, אמרתי לעצמי בשקט שזה כנראה פשוט לא נועד לקרות. אבל עם הזמן ראיתי שאני פשוט לא מצליח לוותר עליו ולשחרר. בסוף הוא התקבל לשמחתי בהוצאת קרן. הספר גם זכה לקבל מענק חשוב של מרכז הספר והספריות. היה לי שם עורך נפלא שמיד התחברתי אליו, וזה למזלי הגדול יצא לטובה. בסופו של דבר, אחרי תשע שנים של המתנה, בסוף שנת אלפיים עשרים ושלוש, הספר סוף סוף יצא".
ואז הגיע השביעי באוקטובר, בדיוק לפני צאת הספר.
"כן. ולכן לא היה שום מקום או הגיון לערוך אירועי השקה חגיגיים. כולם מסביב היו בהלם מוחלט. למרות המצב, התפרסמו כמה ביקורות על הספר בעיתונות, ועד היום יש אדוות קטנות של תגובות שמגיעות אליי מקוראים שגילו אותו".
לא במאי אלא מחזאי פוליטי
הזהות האמנותית של סתר ברורה לו היום יותר מתמיד. למרות ההתנסויות שחווה בעבר בבימוי ולמרות הנטייה של יוצרים רבים בעידן הנוכחי לאחוז בכל כובעי ההפקה, הוא בוחר במודע להתמקד במילה הכתובה.
התמדה זו בכתיבה מאפשרת לו לחדד את הקול הייחודי שלו כמחזאי פוליטי אשר אינו מסתפק רק באמירות נוקבות, אלא מחפש ללא הרף את הצורה התיאטרונית המדויקת ביותר שתצליח להעביר את המסר ולהבקיע את חומת האדישות של הקהל.
אחרי ההתנסות שלך בעבר, אתה עדיין רוצה לביים הצגות או שוויתרת על הבימוי לחלוטין?
"אני התקבלתי בתעשייה ככותב ובעצם זה בדיוק מה שאני. תחום הבימוי היה לי מעניין בזמנו והייתי חייב לעשות אותו, כי זו הייתה חובה אקדמית של עבודה מעשית באוניברסיטה, במיוחד כשחנכה אותי שם במאית בסדר גודל של אופירה הניג.
אבל כבר אז, תוך כדי העבודה, ידעתי בתוכי שאני לא אהיה במאי מקצועי. זה פשוט לא המקצוע שלי ולא הייעוד שלי. אני מעדיף בהרבה להתפתח, ללמוד ולהשתכלל ככותב, ולהיות שותף פעיל בתהליך של ההצגה כולה, מאשר לעשות תפקיד שלם שלא נמצא באופן טבעי בסט היכולות שלי.
בכל חוויית חזרות טובה שיש לי, חוויה שאני באמת מאוהב בה, אני מבין שוב עד כמה אני נמצא במקצוע אחר. ואני מאוד שמח ומוקיר על כך שיש לי אפשרות להתחבר עם במאים ובמאיות מוכשרים שמבינים לעומק את הטקסטים שלי ומביימים אותם בצורה טובה יותר ממה שהייתי עושה בעצמי".
אתה מזוהה כיום בבירור כמחזאי פוליטי. איך זה מרגיש להיות מחזאי פוליטי במדינת ישראל הסוערת?
"קודם כל, ההגדרה הזו מרגישה לי כמשהו טבעי לחלוטין, כי הפוליטיקה והחברה הם דברים שמאוד מעניינים ומסקרנים אותי באופן אישי. הרעיון של שימוש בתיאטרון כאמנות, כפלטפורמה וכאפשרות לאבד ולנתח את המציאות המורכבת שלנו, התחיל אצלי כבר בתקופת האוניברסיטה.
התרגיל האמנותי הראשון שעשיתי במסגרת הלימודים היה קברט פוליטי בוטה. מאז ההצגה 'הדהוד', חשובה לי מאוד גם הצורה האמנותית שבה הדברים מוגשים, ולא רק התוכן. הגישה שלי לזה מאוד השתנתה. מחזאות פוליטית מכילה כמובן תוכן פוליטי ברור, אבל אני תמיד מתחיל את העבודה מהצורה".
תוכל להסביר מדוע הצורה חשובה לך יותר מהתוכן במחזאות פוליטית?
"חשוב לי מאוד שהתוצאה לא תהיה מה שנקרא 'מחזה עשוי כהלכה'. התיאטרון הפוליטי צריך להמציא צורות חדשות כדי לזעזע. הצורה היא הדבר העיקרי, לפעמים אפילו הרבה יותר מהתוכן עצמו.
כיום, במצב הקיצוני שאנחנו נמצאים בו עכשיו, במציאות שלנו שהפכה לבלתי נתפסת, חייבים לחשוב קודם כל על הצורה, כי יש לה אפקטיביות רגשית ותודעתית הרבה יותר גדולה מכל תוכן ישיר, וזה מה שהופך את האמירה לפעולה של אמנות. אם נשתמש רק בצורות הרגילות והמוכרות, הן עלולות להביא אותנו מהר מאוד לאותו מקום בנאלי וצפוי שבו אנחנו פשוט מציגים טובים מול רעים. זה פחות מעניין כחוויה אמנותית מורכבת, וזה מסר שמתפוגג מהר מאוד ברגע שהקהל יוצא מהאולם".
אבסורד צורה והחיים שאחרי השביעי באוקטובר
כאשר המציאות עצמה מתנהלת לעיתים קרובות כמו מחזה אבסורד מדמם, האמן נדרש לשאול את עצמו כיצד ניתן להמשיך וליצור, ומה תפקידו של ההומור השחור בהתמודדות עם טראומה קולקטיבית. סתר, אשר שוזר אלמנטים אבסורדיים ברבות מיצירותיו, מתבונן על העתיד מתוך הבנה ברורה שתפקיד האמנות הוא לא לספק נחמה זולה, אלא לשמש כמראה עקומה וחדה המאלצת את הצופה להתמודד עם הפגמים העמוקים ביותר של החברה.
האבסורד הוא צורה שאתה מרבה לעסוק בה ביצירותיך. מה כל כך מושך אותך אל הז'אנר הזה?
"אני פשוט מאוד אוהב אבסורד כז'אנר תיאטרוני. אני אוהב את הכוח שיש בו ואת העובדה שהוא יכול בקלות לערער את הצופה שיושב באולם. אבל כדי שזה יעבוד נכון, זה חייב להיעשות תוך שילוב עדין של הומור.
הרעיון המרכזי באבסורד הוא לקחת מצב קיים ולהקצין אותו עד הקצה כדי להצליח להגיע דרך ההקצנה אל גרעין האמת החבויה שבו. זה דבר מובהק שמעניין אותי תמיד כשאני ניגש לכתיבה.
היסוד האבסורדי תמיד קיים שם ברקע ונותן עוד טון מיוחד ליצירה. אפילו במחזה קשה כמו 'עמירם', ברגע שבו הוא לוקח את הבקבוקים, יש במעשה הזה משהו פתאום אבסורדי וגם קומי באופן הפיזי שבו זה מתבצע על הבמה. הקוטביות הזו מוסיפה גוון מאוד חשוב ומטריד ליצירה".
בתך בת החמש עשרה שאלה אותך פעם אם אתה תמיד תכתוב רק על דברים כאלה, על נושאים זוועתיים וקשים. מה ענית לה?
"זה באמת היה רגע מרתק ומעניין עבורי כאבא וכיוצר. חשבתי על זה ואני חושב שהדבר שאני באמת נמשך אליו גם כאדם וגם כאמן הוא החיבור המורכב הזה שבין צורה לתוכן. במחזות שאני כותב, ובמצב של המחזאות הישראלית בכלל, זה דבר שמאוד חשוב לי להמשיך לחקור ולהציף החוצה".
ומה התוכניות הלאה? על מה אתה עובד בימים אלה?
"בימים אלה אני עובד בשיתוף פעולה הדוק עם דליה שימקו ואנסמבל אספמיה. דליה פנתה אליי מיוזמתה עם רעיון והזמינה ממני מחזה חדש, ומיד נכנסנו לתהליך מעמיק של עבודה על הטקסט. בניגוד לעבר, אני לא עובד כאן לבד בחדר, אלא התחלנו את הפיתוח בצורה משותפת לגמרי.
המחזה שנוצר נקרא 'להרוג את מקבת'. מדובר בעצם בקומדיה אפלה על זוג שליטים שחוזר ובטוח שההצגה המפורסמת נכתבה עליו באופן אישי כדי לנסות ולהוריד אותו מהשלטון. כתוצאה מהפרנויה שלהם, הם מחליטים לזמן את המחזאי עצמו, כלומר את שייקספיר, לחקירה. זו תהיה קומדיה אפלה ומאוד מעניינת בעיניי".
איך מתקדמת ההפקה של "להרוג את מקבת"?
"דליה עושה באופן כללי עבודה מאוד מעניינת וחשובה בעולם הפרינג' המקומי, עולם שבו כל העלאת הצגה היא מאבק הישרדותי יומיומי. כאן יש לנו מסגרת עבודה. דליה עשתה לאחרונה קמפיין של גיוס המונים, בין השאר בדיוק בשביל המחזה הזה, כדי שנוכל לממן ולעשות את ההפקה כמו שצריך. יש לה קאסט שחקנים נפלא".
האם יש גם פרויקט נוסף שמתבשל במקביל?
"כן, אני עובד על עוד פרויקט נוסף ביחד עם דורי אנגל, אבל הוא עדיין נמצא בשלבים מוקדמים של פיתוח. יש מחזה שלם שכתבתי שצריך לעבוד עכשיו. הוא זקוק לעוד כמה שלבים בדרך לבמה.
המחזה הקצר שהצגתי ב'קצרנטו' בתיאטרונטו, הוא למעשה הסיום של המחזה הזה שנקרא 'תקשיבו לי טוב'. המחזה החדש כולו מבוסס על התחושה הפנימית הקשה שלי שנוצר לאחרונה נתק מוחלט בין המקום שבו אנחנו חיים מחשבתית לבין המציאות האמיתית שאנחנו נמצאים בה.
יש בחברה הישראלית הכחשה נמרצת ועיקשת של כל מה שקרה ועדיין קורה לנו. הייתי בהתלבטות מאוד גדולה וקשה עם עצמי איך אפשר בכלל לגעת במציאות הזאת ולהביא אותה לבמה בצורה שתהיה אמנותית ותיאטרונית, ולא תישמע כמו מאמר דעה בעיתון.
הפתרון היה שהטקסט הפך למחזה מאוד מסוגנן, קצת בדומה למה שעשיתי ב'עמירם', דרך שימוש נרחב בגוונים של האבסורד ובצורה שהיא במובהק לא דרמטית קלאסית, וכל זה כדי לגעת בתופעה החברתית הזאת של מבט ביקורתי על חברה בהכחשה".
ולסיום, מה לגבי כתיבת ספר נוסף בעתיד?
"יכול להיות שזה יקרה. באופן כללי, הרבה יותר קשה לתכנן כתיבה של ספרים נוספים, כי מדובר במאמץ מתמשך וסיזיפי שדורש הרבה זמן, וכל עניין ההוצאה לאור הוא תהליך רציני וכבד. אבל זה בהחלט יכול להיות. יש משהו קסום בעיניי בהתמסרות לתהליך ארוך ומבודד של כתיבה שאני מאוד אוהב. אני רק מקווה באמת שזה לא ייקח לי שוב תשע שנים.
כרגע אני לא מתכנן את הדרך קדימה. הרי למדנו כבר על בשרנו שבמדינת ישראל הכול תמיד יכול להשתנות ברגע אחד".