אוקטובר 6, 2026
יש תאריכים שהופכים לנקודת ציון בחיים האישיים, ויש תאריכים שהופכים לנקודת ציון של חברה שלמה. 7 באוקטובר 2023 הוא כמובן כזה.
כמה ימים לפני ה 7.10 השקתי את ״בילוי נעים״. אתר עצמאי, שנולד מתוך אהבה לתרבות, לתיאטרון, לקולנוע, לצילום ולסיפורים שאנשים יוצרים על במה ועל מסך. לא יכולתי לדעת אז שכמעט כל שלוש שנות חייו הראשונות של האתר יתרחשו בתוך מציאות שלא תחזור לעצמה.
שלוש שנים לאחר מכן אני מסתכלת על היצירה הישראלית דרך הביקורות שכתבתי במהלך השנה האחרונה, מ־7 באוקטובר 2025 ועד 7 באוקטובר 2026, ומגלה דבר מעניין. היצירה הישראלית עדיין חיה בתוך הטראומה, אבל היא כבר אינה מדברת עליה באותה צורה.
יש יצירות שמביטות ישירות באסון. יש כאלה שמדברות על המלחמה דרך הבית, דרך הזוגיות, דרך הגוף, דרך הזיכרון או דרך חוויית המילואים. יש יצירות שבוחרות לצחוק, דווקא משום שהמציאות נעשתה בלתי אפשרית. ויש גם כאלה שמתרחקות מן ההווה וחוזרות אל טקסטים עתיקים, אל לוין, אל שייקספיר, אל סיפורים שנכתבו לפני עשרות ומאות שנים, אולי משום שגם שם אנחנו מוצאים את עצמנו.
בקולנוע קורה משהו דומה. הקולנוע הישראלי אינו מתכנס רק אל 7 באוקטובר. הוא ממשיך לעסוק בזהות, במשפחה, במגדר, בהגירה, בשייכות, בסכסוך ובחברה הישראלית על כל הסתירות שלה. דווקא בתקופה שבה עצם קיומו של הקולנוע הישראלי מרגיש לפעמים מאוים, הוא ממשיך להמציא את עצמו מחדש.
אחת ההצגות שהותירו בי את החותם החזק ביותר השנה היא ״פעולות פשוטות״ של יותם גוטל, בבימוי אריאל נ. וולף בהבימה. דווקא משום שהיא אינה מציגה את 7 באוקטובר עצמו.
המחזה עוצר ביום שלפני.
אנחנו יושבים מול משפחה ישראלית, רואים אותה אוכלת, מדברת, מתווכחת, מתנהלת בתוך חייה. לכאורה אלה פעולות פשוטות. בדיוק כמו שם המחזה. אלא שאנחנו, הצופים, יודעים מה עומד לקרות. הידיעה הזאת הופכת כל פרט יומיומי לטעון. שיחה שנשמעת בתחילתה חסרת חשיבות מקבלת פתאום משמעות אחרת. ארוחה משפחתית הופכת למשהו כמעט בלתי נסבל. השגרה עצמה נעשית דרמטית.
בעיניי, זהו מהלך משמעותי משום שהתיאטרון אינו אומר לנו שוב את מה שאנחנו כבר יודעים. הוא אינו משחזר את הזוועה, אינו מנסה להתחרות בתמונות שכבר צרובות בזיכרון הקולקטיבי. הוא עושה דבר קשה יותר: הוא מחזיר אותנו אל בני האדם שהיינו רגע לפני שהכול השתנה.
יש בכך גם אמירה על החברה הישראלית. לא רק מה קרה לנו, אלא מי היינו לפני שזה קרה. מה לא ראינו. מה לא הבנו. אילו מתחים כבר היו כאן. איזו שגרה התקיימה בתוך מציאות שבעצמה הייתה רחוקה מאוד משקט.
זה אולי אחד התפקידים החשובים ביותר של האמנות אחרי טראומה: לא רק לתעד את מה שקרה, אלא לנסות להבין את האדם שהיה שם.
ב״העורף״ של שרון שטרק ורותי בורנשטיין, שעלתה בצוותא, החזית כבר אינה נמצאת אי שם מעבר לגבול. היא נכנסת אל תוך הסלון.
במרכז ההצגה נמצאים רבקל'ה ואליהו, זוג קשישים, אנשים שכבר עברו דבר או שניים בחייהם ובחייה המשותפים. 7 באוקטובר מגיע אליהם דרך מסך הטלוויזיה, אבל אצל אליהו הזיכרון מתערבב עם ההווה.
הוא חוזר להיות החייל הצעיר שהיה, רוצה להתגייס, רוצה לעשות משהו, בעוד רבקל'ה מנסה להזכיר לו את גילו ואת המגבלות של גופו.
החיבור בין מלחמה לבין דמנציה הוא רעיון תיאטרוני חזק במיוחד. מה קורה כאשר המציאות החיצונית נעשית כאוטית בדיוק בזמן שהזיכרון הפנימי כבר אינו יציב? איפה נגמרת השכחה ומתחילה המציאות? ומה קורה לזוגיות כאשר שניהם כבר אינם בטוחים באותו סיפור?
היופי של ״העורף״ הוא שהיא מצליחה להיות קשה ומצחיקה בו זמנית. ההומור אינו מבטל את הכאב. להפך, הוא מאפשר לנו להישאר מולו. זו בדיוק אותה יכולת ישראלית מוכרת לצחוק דווקא ברגעים שבהם אין באמת ממה לצחוק. אולי משום כך ההצגה הזאת הרגישה לי כמו זיקוק של הפוסט טראומה הישראלית. לא טראומה שנמצאת רק אצל מי שהיה במסיבה, בקיבוץ, בממ״ד או בשדה הקרב, אלא טראומה שחודרת אל תוך שגרת החיים.
החדשות נמצאות בארוחת הערב. האזעקה נכנסת לשיחה. הזיכרון הפרטי מתערבב בזיכרון הלאומי. ואנשים ממשיכים לחיות.
״לא במצב״ של תיאטרון הבית ביפו לוקחת את התחושה הזאת עוד צעד קדימה. זו יצירה שנבנתה מתוך חומרים דוקומנטריים אישיים של השחקנים, והיא הופכת את הגבול בין המציאות לבין התיאטרון למשהו כמעט בלתי אפשרי לזיהוי.
החיים בישראל אחרי 7 באוקטובר מתוארים כאן כמצב שבו החירום והשגרה חדלו להיות שני דברים נפרדים. אפשר לדבר על טילים ובאותה נשימה לדבר על אוכל. אפשר לפחד ולרקוד. אפשר לצחוק, להתאהב, לקיים יחסי מין, לאכול במסעדה, לתכנן חתונה ובאותו זמן לדעת שהמלחמה עדיין מתנהלת.
מה שהרשים אותי במיוחד הוא הפער בין היופי של המופע לבין המציאות המכוערת שהוא מתאר. זהו תיאטרון מחול יפהפה, עם תנועה, מוזיקה, וידאו ותאורה, אבל מתחת לאסתטיקה נמצאת חברה חרדה, מבולבלת ופצועה.
הגוף הופך כאן לשפה. לפעמים הוא אומר את מה שהמילים כבר אינן מסוגלות לומר. לפעמים השחקנים נעים יחד כגוף קולקטיבי ולפעמים כל אחד מהם נשאר כלוא בתוך הפחד הפרטי שלו.
יש ביצירה גם משהו שמסרב להסתפק בסיסמאות. היא שואלת מה באמת מסתתר מאחורי משפטים כמו ״ביחד ננצח״, ומה קורה כאשר האבל שלנו מתנגש עם השאלות המוסריות שהמלחמה מעוררת.
לא תמיד נוח לצפות בזה. אבל אולי דווקא משום כך צריך.
״סוף תרנגול״ של תיאטרון מיקרו הוא יצירה אחרת לגמרי. ארבעה מילואימניקים, הומור, מוזיקה, משחקיות ואבסורד. במבט ראשון אפשר לשאול כיצד בכלל אפשר לעשות קומדיה מחוויית המלחמה.
אבל אז נזכרים שאנשים צוחקים גם במקלט. חיילים צוחקים. משפחות צוחקות בטלפון. בני אדם זקוקים לצחוק בדיוק כשהחיים נעשים קשים ביותר.
ארבעת השחקנים, איתי סלהוב, ארד גכטמן, אריאל אליאסי ומתן לוי, אינם מציגים את המילואימניק כגיבור בלתי שביר. מאחורי המדים יש אדם שיש לו משפחה, אהבה, חברים, געגועים וזיכרונות. אפילו אוכל הופך לחלק מהסיפור. המאכלים של הבית הופכים לתזכורת לכך שהחייל יכול להיות בחזית, אבל הראש שלו נמצא בבית.
ההצגה מצליחה במיוחד ברגעים שבהם היא מבינה שהמלחמה אינה רק אירוע צבאי. היא מצב חיים.
אחד הדימויים היפים בה הוא הקרטון. קופסאות פשוטות הופכות במהלך ההצגה לרדיו, למצלמה ולחלק מעולם שלם. אין כאן ניסיון לבנות שדה קרב ריאליסטי. להפך. התיאטרון נשאר תיאטרון, והדמיון עושה את העבודה.
מתן לוי, שכתב וביים וגם משחק בהצגה, מביא אליה גם את הניסיון האישי שלו, לאחר שירות מילואים ממושך מאז 7 באוקטובר. כך היצירה אינה עוד החלטה של תיאטרון ״לעשות משהו על המלחמה״. היא נולדת מתוך האנשים שחוו אותה.
וזה הבדל גדול.
אולי הרגע המטלטל ביותר בשנה האחרונה הגיע דווקא עכשיו, ערב יום השנה השלישי, ב״אהבה בקצה המנהרה״ בהבימה.
זו קריאה מבוימת על פי סיפורם של אביבה וקית׳ סיגל, בהשתתפות סנדרה שדה ומוני מושונוב, בבימויה של אילאיל סמל ועל פי מחזה של מיכל אהרוני. הדבר הראשון שהופך אותה לשונה הוא שהסיפור אינו מתחיל ב־7 באוקטובר.
הוא מתחיל באהבה.
אביבה שעלתה מדרום אפריקה וקית׳ שהגיע מארצות הברית. ההיכרות. החיים המשותפים. המשפחה. ארבעים שנות זוגיות. ורק אחר כך מגיע היום ששינה הכול.
זו בחירה דרמטורגית חכמה מאוד. אם היינו מתחילים בחטיפה, היינו מקבלים סיפור על קורבנות. כאשר מתחילים באהבה, אנחנו פוגשים בני אדם.
סנדרה שדה ומוני מושונוב מביאים אל ההיכרות הזאת הרבה מאוד אמפתיה והומור. הם נותנים לקהל זמן להכיר את אביבה וקית׳ לפני שהמציאות קורעת אותם זה מזה. ואז, כשהגיע 7 באוקטובר, השבר מקבל עוצמה אחרת.
הדבר כמעט בלתי נתפס הוא שאביבה וקית׳ עצמם יושבים בקהל.
סנדרה ומוני מספרים את סיפור חייהם, והם יושבים מולם ושומעים את עצמם.
קית׳, שבשבי נאלץ לשתוק, מספר כיצד דיבר בלבו עם אביבה, עם ילדיו ועם בני משפחתו. אביבה, לאחר שחרורה, הפכה לקול ציבורי של החטופים ושל המשפחות.
כך התיאטרון עושה משהו שאמנות מסוגלת לעשות במיטבה: הוא לוקח סיפור פרטי ומאפשר לקהל להקשיב לו לא כאל כותרת בחדשות אלא כאל חיים של שני אנשים.
הכאב נשאר. אבל הוא מקבל פנים.
גם בקולנוע הישראלי של השנה מצאתי את אותה תנועה מעניינת. מצד אחד, המציאות הישראלית נמצאת כמעט בכל מקום. מצד שני, הקולנוע אינו מוכן להיות רק קולנוע של אסון.
ב״הים״, למשל, מדובר בקולנוע ישראלי שקט, מאופק ובוגר. ילד רוצה להגיע אל הים, ומה שנראה בתחילה כמו רצון פשוט הופך למסע רגשי ופוליטי. הקונפליקט הישראלי פלסטיני נמצא שם, אבל הסרט אינו צועק אותו. הוא מתקיים בתוך אנשים, במרחבים, באוטובוסים, ברחובות ובמבט.
הים עצמו הופך לדמות. הוא מקום שאליו רוצים להגיע, אבל גם מרחב של חופש, געגוע ואפשרות. הצילום והאור הטבעי מעניקים לסרט מינימליזם שמאפשר לרגשות הקטנים לדבר.
זהו בדיוק סוג הקולנוע שאני אוהבת. קולנוע שלא מסביר כל דבר לצופה. הוא נותן לו להתבונן.
ב״כן!״ הכיוון שונה. זהו סרט ישיר, קצבי ובועט יותר, שעוסק בזהות, זוגיות, תשוקה ומוסכמות חברתיות. הוא אינו מפחד לעורר תגובות. אפשר לאהוב אותו, להסתייג ממנו, להזדהות או להתנגד, אבל קשה להישאר אדישים אליו. השפה הקולנועית שלו ישירה וחכמה, והדיאלוגים והעריכה משרתים את התחושה של יצירה שרוצה לדבר עם המציאות ולא להתחבא ממנה.
זה אולי מה שמאפיין חלק גדול מהקולנוע הישראלי הטוב של השנה: הרצון לראות אנשים בתוך מערכות גדולות מהם.
הצילום של השלג, הערפל וההרים אינו רק יפה. הוא מייצר עולם רגשי. נטע ריסקין מביאה לדמות של מרינה קשיחות שמתחתיה מתגלים בהדרגה סדקים של כאב.
בסרט ״Bye״ של טומי לנג, שהוקרן בסינמטק תל אביב וזכה בפרס הראשון בפסטיבל סולידריות לזכויות האדם, האמנות עצמה הופכת לזירה שבה המציאות הפוליטית מתנגשת בחיים הפרטיים. שני שחקנים נפגשים לחזרה על ״רומיאו ויוליה״ בפארק, אבל אי אפשר באמת לחזור על שייקספיר כאשר המציאות שמסביב בוערת.
הבחירה ב״רומיאו ויוליה״ אינה מקרית. שוב אהבה בתוך עולם מפולג. שוב אנשים שמנסים ליצור קשר כאשר המציאות מסביב מייצרת חומות.
בתוך כל העיסוק הזה בהווה, התיאטרון הישראלי השנה עשה גם דבר שנראה לכאורה הפוך: הוא חזר אל הקלאסיקה.
״מעגל הגיר הקווקזי״, ״הנשים האבודות מטרויה״, ״אגממנון״ ויצירות נוספות מחזירות לבמה סיפורים שנכתבו בתקופות אחרות ובתרבויות אחרות.
אבל האם באמת מדובר בבריחה מן המציאות?
אני לא חושבת.
כאשר אנחנו צופים באגממנון, במלחמה שנמשכת שנים, בגברים שיוצאים לקרב ובנשים שנשארות בבית, במשפחות שנהרסות ובאדם שמתקשה לשאת את המחיר, קשה שלא לשמוע את ההווה שלנו בתוך הטקסט העתיק.
דווקא משום שהקלאסיקה אינה מדברת על 7 באוקטובר במפורש, היא מאפשרת לנו להסתכל עליו מזווית אחרת.
וזה אולי אחד הדברים המעניינים ביותר שקורים עכשיו בתיאטרון הישראלי: הוא מתחיל להבין שהוא אינו חייב לדבר על 7 באוקטובר כדי להיות תיאטרון של אחרי 7 באוקטובר.
כשפתחתי את ״בילוי נעים״ בראש השנה 2023, לא ידעתי שהאתר יהפוך במידה רבה ליומן תרבות של תקופה היסטורית.
מאז ראיתי יצירות שנולדו מתוך טראומה, יצירות שניסו להבין אותה, יצירות שברחו ממנה, יצירות שצחקו עליה ויצירות שחזרו אל טקסטים עתיקים כדי לדבר עליה בעקיפין.
השנה האחרונה לימדה אותי שהתיאטרון והקולנוע הישראלי אינם מחפשים דרך אחת להתמודד עם המציאות. זה בעיניי סימן טוב.
חברה פצועה אינה יכולה לייצר רק סוג אחד של אמנות. היא צריכה את מי שצועק ואת מי שלוחש. את מי שמתעד ואת מי שממציא. את מי שחוזר אל 7 באוקטובר ואת מי שמבקש לדבר על אהבה, משפחה, מיניות, ילדות, זיכרון או ים.
היא צריכה גם את מי שמסוגל לצחוק.
במובן הזה, ״סוף תרנגול״ ו״העורף״ חשובים לא פחות מן היצירות הישירות והקשות. הצחוק אינו אומר ששכחנו. לפעמים הוא אומר שאנחנו עדיין מסוגלים לחיות.
ו״אהבה בקצה המנהרה״ אולי מסמנת משהו נוסף. אחרי שלוש שנים של סיפורים על המונים, על מלחמה ועל אסון, אפשר לחזור לשני אנשים. לאביבה ולקית׳. לאהבה שלהם. לשנים שחיו יחד. ואז להבין עד כמה גדול האסון דווקא משום שהוא פגע בחיים שהיו שם קודם.
הקולנוע הישראלי עושה דבר דומה. הוא ממשיך לדבר על החברה הזאת, אבל לא רק דרך המלחמה. הוא מדבר על ילד שרוצה לראות ים, על אדם שמבקש לחיות כפי שהוא, על משפחה שמנסה להתמודד עם מסורת ושורשים, על נשים, על זוגות, על אנשים שנקרעים בין מה שהם רוצים לבין מה שהחברה מצפה מהם.
אולי זו הדרך שבה תרבות שורדת.
לא בכך שהיא מתעלמת מן המציאות, אלא בכך שהיא מסרבת לתת למציאות להחליט על כל הסיפורים שהיא רשאית לספר.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, התיאטרון והקולנוע הישראלי עדיין נושאים את הצלקת. אי אפשר אחרת. אבל הם כבר מתחילים להסתובב סביבה. להתבונן בה מזוויות שונות. לפעמים לגעת בה, לפעמים להתרחק ממנה, לפעמים לצחוק, לפעמים לבכות, ולפעמים פשוט לספר סיפור אחר.
ואולי זה הדבר החשוב ביותר שהשנה הזאת לימדה אותי.
האמנות הישראלית לא חזרה לשגרה, משום שאין באמת שגרה לחזור אליה.
אבל היא חזרה לנוע.
והיא ממשיכה לנוע.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©