נובמבר 14, 2026
בימים שבהם התרבות הישראלית מתמודדת עם בידוד, חרמות וחשדנות פוליטית, מתקיימת בתל אביב ישראדרמה, החשיפה הבינלאומית של התיאטרון הישראלי.
במשך חמישה ימים, 11 עד 15 בנובמבר, נפגשים יוצרים ישראלים עם אנשי תיאטרון מרחבי העולם, בתקווה שהיצירה תצליח להגיע למקומות שאליהם הדיפלומטיה מתקשה להגיע. אלא שהשאלה החשובה אינה רק כמה הצגות יימכרו לחו"ל, אלא איזה תיאטרון ישראלי אנחנו מבקשים להציג לעולם.
יש משהו כמעט פרדוקסלי בקיומה של ישראדרמה דווקא בתקופה הזאת. מצד אחד, התיאטרון הישראלי ממשיך ליצור, להתווכח, להתנסות ולחפש שפות אמנותיות חדשות.
מצד שני, המציאות הפוליטית והמלחמה המתמשכת משפיעות על האפשרות של יצירות ישראליות להגיע לבמות בחו"ל. יוצרים ישראלים נדרשים להתמודד לא רק עם שאלות של איכות אמנותית, אלא גם עם שאלות של זהות, שייכות והקשר פוליטי. האם הצגה ישראלית יכולה להישפט על פי ערכה האמנותי בלבד? האם אפשר להפריד בין היוצר לבין המדינה שממנה הוא בא? והאם התיאטרון יכול להיות מרחב של דיאלוג גם כאשר העולם שמחוץ לאולם הולך ומקצין?
ישראדרמה, אירוע החשיפה הבינלאומית של התיאטרון הישראלי, מנסה להתמודד עם השאלות האלה באמצעות מפגש בלתי אמצעי.
במקום להסתפק בהצגת סרטונים, חומרי פרסום או תרגומים, היא מזמינה אנשי מקצוע מחו"ל להגיע לישראל, לצפות בהצגות, לפגוש את היוצרים ולבחון אפשרויות לשיתופי פעולה. המטרה היא לעודד תיאטראות ופסטיבלים בעולם להעלות מחזות ישראליים, להזמין הפקות ויוצרים וליצור קשרים מקצועיים ארוכי טווח.
האירוע מתקיים ביוזמת מכון חנוך לוין למחזאות ישראלית, שנוסד בשנת 2000 בידי נעם סמל, לשעבר מנכ"ל התיאטרון הקאמרי.
המכון עוסק בקידום המחזאות הישראלית בארץ ובעולם, בתרגום מחזות, בליווי דרמטורגי ובחיבור בין יוצרים ישראלים לבין תעשיית התיאטרון הבינלאומית. את ישראדרמה מובילה השנה הדר גלרון, כמנהלת אמנותית, לצד ועדה אמנותית מקצועית המונה 15 אנשי תיאטרון. על ההפקה מופקד שחר קראוס.
ישראדרמה אינה פסטיבל רגיל. קהל היעד המרכזי שלה הוא אנשי מקצוע: מנהלים אמנותיים, במאים, דרמטורגים, מתרגמים, מפיקים ועיתונאים העוסקים בתיאטרון ברחבי העולם. ההבדל הזה משמעותי. בעוד שפסטיבל רגיל נמדד גם במספר הצופים ובתגובות הקהל, הצלחתה של חשיפה בינלאומית נבחנת במידה רבה במה שיקרה לאחר שהאורחים יחזרו לארצותיהם.
האם מחזה ישראלי יתורגם לשפה נוספת? האם תיאטרון אירופי יחליט להעלות הפקה ישראלית? האם במאי זר יבחר לעבוד עם יוצר מקומי? האם קשר שנוצר במהלך חמישה ימים יהפוך לשיתוף פעולה ממשי? אלה התוצאות שלשמן מתקיימת החשיפה.
אלא שהדרך לשם אינה פשוטה. חרמות תרבותיים, חששות פוליטיים והאווירה הציבורית במדינות שונות יוצרים מכשולים שאינם קשורים בהכרח לאיכות ההצגות. בשנה שעברה, 2025, התקיימה ישראדרמה בתנאים מורכבים במיוחד, ובכל זאת הגיעו לישראל קרוב ל־60 אורחים מחו"ל. על פי פרסום המכון, בשנה שקדמה לכך, בתקופה שבה החרמות התרבותיים נגד ישראל החריפו, הגיעו יותר מ־50 אנשי ונשות תיאטרון מרחבי העולם. עצם הגעתם הייתה הישג משמעותי, גם אם לא כל הקשרים שנוצרו הבשילו להזדמנויות מקצועיות.
האירוע של 2025 הציג גם את המורכבות של התיאטרון הישראלי בתקופת מלחמה. בין ההצגות שהוצגו היו יצירות שעסקו בטראומת 7 באוקטובר, בעקירה ובאובדן הבית, ובהן ״מקום לגור בו״ ו״שורה: משימת זיהוי החיים״ של רועי יוסף. לצדן הוצגו יצירות שלא עסקו ישירות במלחמה, אלא בחברה, במשפחה, בזהות ובמצבים האנושיים המורכבים שמעסיקים יוצרים בכל מקום בעולם.
החשיפה הזאת חשובה משום שהיא מסרבת לצמצם את התיאטרון הישראלי לנרטיב אחד. ישראל אינה רק מלחמה, וגם התיאטרון שלה אינו רק תיעוד של אסונות. יש בו סאטירה, קומדיה, מחזאות פוליטית, ניסויים צורניים, יצירות אישיות ועבודות העוסקות ביחסים בין בני אדם. דווקא המגוון הזה הוא אחד הנכסים החשובים ביותר שאפשר להציג בפני קהל בינלאומי.
התוכנית שנבחרה השנה מבקשת להציג תמונה רחבה של התיאטרון הישראלי. יש בה תיאטראות רפרטואריים גדולים, קבוצות עצמאיות, מחזאות מקורית, יצירות תיעודיות, קומדיות, סאטירה ומופעים ניסיוניים. בין הגופים המשתתפים נמצאים הבימה, הקאמרי, גשר, בית ליסין, החאן, תמונע, תיאטרון יפו וקבוצות עצמאיות.
בין ההצגות שנבחרו נמצאת ״גבע לא יכול להתאהב״, מחזה מאת אמיר זלוטר בבימוי רום רזניק, שזכה במספר פרסים בתחרות קיפוד הזהב, מחזה העוסק בחיפוש אחר אהבה ובמפגש עם המציאות הישראלית.
״פעולות אחרית הימים״ היא סאטירה מוזיקלית מאת מיכאל שטרן, אורי יניב ונטע וינר, בבימוי רוני ברודצקי.
תמונע מציג את ״המורה, או איך פיטרו אותי ממשרד החינוך?״ מאת ובבימוי אודם רדאי, יצירה המפגישה את הצופה עם מערכת החינוך ועם המציאות המוסדית בישראל.
לצד אלה נבחרו ״משפט אייכמן״ מאת מוטי לרנר ובבימוי אילן רונן, המבוסס על המשפט ההיסטורי ועל מסמכים ארכיוניים, ו״פריקואל וסיקואל יורשים כת״, קומדיה מקורית מאת בן סגרסקי ויובל שטיינברג.
תיאטרון החאן מציג את ״יעקובי ולידנטל״ מאת חנוך לוין, בבימוי מעין אבן.
ואילו בית ליסין מיוצג ב״קיר זכוכית״ מאת אורן יעקובי, בבימוי אלדר גוהר גרויסמן.
הבימה משתתפת עם ״פעולות פשוטות״ מאת יותם גוטל ובבימוי אריאל נ. וולף.
הקאמרי מציג את ״זינגר״ מאת פיטר פלאנרי, בתרגום שחר פנקס ותום חודורוב ובבימוי גלעד קמחי, בהשתתפות תזמורת המהפכה.
מעניין במיוחד מקומן של היצירות הדוקומנטריות ושל העבודות הנשענות על סיפורים אישיים. ״חזיתות״, יצירתם של שחר ברקוביץ וגלעד חן, עוסקת בזוגיות בזמן מלחמה. חזיתות זכתה בפרס הבימוי של קיפוד הזהב בשנה שעברה.
״לימינלי״ של עלית קרייז, בשיתוף אילנה בר, מאמי שימאזאקי ויעל פינקל, בוחנת את המרחב שבין מציאות לייצוג. ״יום הולדת״, מאת דני נוימן ובשיתוף הילה גלוסקינוס, הוא דואט מוזיקלי וטקסטואלי המשלב כתיבה תיעודית.
״בית בעזה״, שיצר ומבצע דניאל אנגל, בבימוי ובדרמטורגיה של יונתן לוי, הוא מופע תיאטרון חפצים המבוסס על חוויותיו של היוצר מהמלחמה. ההצגה זכתה בפרס המונודרמה בקיפוד הזהב.
״רסיסי צחוק״ של גבריאלה לב מבוסס על סיפורי משפחתה. ״רמי ובסאם: אפירוגון״ מאת אבנר בן עמוס ובבימוי סיני פתר מבוסס על הרומן של קולום מק'קאן ועל סיפורם של רמי אלחנן ובסאם עראמין, שני אבות שכולים ישראלי ופלסטיני.
הרכב כזה מעורר עניין משום שהוא מציג את התיאטרון הישראלי לא רק כיצירה של מוסדות גדולים, אלא גם כמרחב שבו קבוצות עצמאיות ויוצרים יחידים מפתחים שפה אמנותית משלהם. הוא גם מאפשר לאורחים מחו"ל להיחשף למגוון רחב של דרכי התבוננות במציאות הישראלית.
אחד החידושים שעליהם הוכרז לקראת האירוע השנה הוא הגעתו של לורנס מילר, מפיק מחזות זמר מהווסט אנד בלונדון. מילר צפוי לקיים סדנה עם היוצרים המשתתפים בישראדרמה ולהיפגש עם אנשי מפתח בתעשיית התיאטרון המקומית.
יש משמעות להזמנת איש מקצוע המגיע מעולם התיאטרון המסחרי הבריטי. בדרך כלל, כשמדברים על ייצוא תרבותי ישראלי, חושבים על מחזאות מקורית, תיאטרון ניסיוני או יצירות פוליטיות. המפגש עם מפיק מהווסט אנד מרחיב את השיח גם אל האפשרות של יצירה ישראלית להשתלב בתעשיית הבידור הבינלאומית, שבה פועלים מנגנוני הפקה, שיווק והפצה שונים מאלה של התיאטרון העצמאי והרפרטוארי בישראל.
המפגש הזה עשוי להציע ליוצרים המקומיים מבט נוסף על האופן שבו אפשר להפוך רעיון אמנותי להפקה בעלת פוטנציאל בינלאומי. עם זאת, סדנה או פגישה אינן מבטיחות הפקה בחו"ל. הדרך משיחת היכרות ועד העלאת הצגה על במה בלונדון ארוכה, והיא מחייבת התאמה אמנותית, תרגום, מימון ושותפים מקצועיים.
אחד האתגרים הגדולים של המחזאות הישראלית הוא המעבר משפה מקומית לשפה בינלאומית. מחזה אינו רק סיפור שאפשר לתרגם מילולית. הוא נשען על הקשרים תרבותיים, על הומור, על רמזים פוליטיים וחברתיים ועל ניואנסים של שפה. לעיתים דווקא הדברים המובנים מאליהם לקהל הישראלי הם אלה שדורשים הסבר או התאמה לקהל זר.
מחלקת התרגום של מכון חנוך לוין, בניהולה של עדי דרורי, פועלת להנגשת מחזות ישראליים לקהלים בינלאומיים. מאז הקמתו סייע המכון להעלאת מחזות ישראליים במדינות רבות, ובהן גרמניה, צרפת, בריטניה, אוסטריה, פולין, ספרד, שוודיה, ארצות הברית ומדינות נוספות. לצד התרגום, חשובה לא פחות יצירת הקשרים בין המחזאים לבין במאים, מנהלים אמנותיים ותיאטראות שיוכלו להפוך את הטקסט להצגה ממשית.
המכון מתכנן גם להרחיב את פעילותו בשנת 2027 באמצעות תוכנית חדשה של סדנאות אמן וקורסים מרוכזים העוסקים בתיאטרון הישראלי. זהו מהלך שעשוי להעמיק את ההיכרות עם היצירה המקומית מעבר לאירוע החשיפה השנתי.
השאלה המרחפת מעל ישראדרמה השנה אינה נוגעת רק למספר האורחים או לזהות ההצגות שנבחרו. היא נוגעת למעמדה של התרבות הישראלית בעולם. התיאטרון אינו מתקיים בחלל מנותק מהמציאות, ויוצרים ישראלים אינם יכולים להתעלם מההקשרים הפוליטיים שבהם הם פועלים. במקביל, אסור לצמצם את יצירתם לתפקיד של הסברה או לדרוש מהם לייצג עמדה לאומית אחידה.
כוחה של אמנות הוא דווקא ביכולתה להציג סתירות, להעלות שאלות לא נוחות ולתת מקום לקולות שאינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. יצירה על מלחמה אינה בהכרח יצירה פוליטית במובן המפלגתי, ויצירה שאינה עוסקת במלחמה אינה בהכרח מתעלמת מהמציאות. תיאטרון ישראלי ראוי לחשיפה בינלאומית גם כשהוא מצחיק, אבסורדי, אינטימי או ניסיוני, ולא רק כשהוא מספר לעולם על מה שעובר על החברה הישראלית.
לכן, המגוון של התוכנית השנה הוא אולי הנקודה החשובה ביותר בה. נוכחותם של מחזות קלאסיים לצד יצירות מקוריות, של תיאטראות גדולים לצד קבוצות עצמאיות, ושל יצירות תיעודיות לצד קומדיות וסאטירות, מאפשרת להציג תמונה מורכבת יותר של העשייה המקומית.
בסופו של דבר, הצלחת ישראדרמה לא תימדד רק בחמשת ימי האירוע. היא תימדד במה שיקרה אחריהם: אילו מחזות יתורגמו, אילו הצגות יוזמנו, אילו יוצרים ימצאו שותפים חדשים ואילו קשרים ישרדו גם כאשר האורחים יחזרו לבתיהם.
האמנות אינה יכולה לבטל חרמות, לפתור סכסוכים או להחליף מדיניות חוץ. היא גם אינה צריכה לשאת על כתפיה את כל משימת ההסברה הישראלית. אבל היא יכולה ליצור מפגש אנושי במקום שבו נוצר מרחק, להציע נקודת מבט אחרת ולהזכיר שמאחורי הכותרות והעמדות הפוליטיות מתקיימת חברה שלמה, על מורכבותה, כאביה, ההומור שלה והיצירה שלה.
ישראדרמה מבקשת לפתוח לתיאטרון הישראלי דלת אל העולם. האתגר האמיתי הוא לוודא שהדלת הזאת לא תיסגר בתום חמשת ימי החשיפה, ושמאחוריה ייווצרו קשרים אמנותיים שיש להם המשך ממשי.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©