M other land, רות פתיר, מוזיאון תל אביב

לאחר התחלה סוערת בביאנלה בוונציה שלאחר ה 7/10, מגיעה עבודת הווידיאו המרתקת, M OTHERLAND, ארץ אם, של רות פתיר, למוזיאון תל אביב. זוהי עבודת וידיאו שמתפרשת בכמה חללים של המוזיאון, מעין תחנות בדרכה של האישה הצעירה והמוכשרת הזאת. אלה תחנות של התעסקות בפריון, גנטיקה, ומשם לקונטקסט הרחב יותר, של סוגיות ומיתוסים של פריון במקום ובזמן. דהיינו, מדינת ישראל, לדורותיה, החל מהתקופה המוקדמת של כנען ועד ימינו, ואף בקונטקסט של תפישות חברתיות, ערכים, תרבות, ומערכות יחסים עם בני זוג, חברים ובני משפחה, וכמובן, מערכת יחסים עם אמא. מערכות היחסים הללו גם הן מעוגנות בתרבות. לפי הערכים השוררים בישראל, שהיא מדינה בה שוררים ערכים של משפחה ובה לפחות שני ילדים כנורמה, קשה למבוגרים חסרי ילדים להיתפש כנורמטיביים.

טניה כהן עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב, סיפרה כי כבר במרץ 23' באו אליה האוצרות של יצירתה של רות וסיפרו על התערוכה שהן רוצות להציג במוזיאון בהמשך. השבעה לאוקטובר קטע את התוכניות, והתקבלה החלטה לסגור את הביתן הישראלי. מול הביתן הסגור התקיימה פגנה סוערת ואלימה, אבל, אומרת עוזיאלי, הביתן הסגור עם השלט היה מפגן כוח ואמירה מאוד נשית.

"היום זאת הפרמיירה של רות שזוכה שיכירו את עבודתה. יש ביצירה כמה תכנים חשובים, הזכות לחיות פה, הדמוגרפיה בארץ, נושא פריון, הארכיאולוגיה והטכנולוגיה. כל אלה מוצגים בצורה ביקורתית בתערוכה של רות". במקביל, מספרת עוזיאלי, נפתחה תערוכה של בלה בריזל לפני שבוע. "גם שם הנשיות באה לידי ביטוי. בקרוב יהיו עוד קולות של נשים. ויהיו גם הפתעות".

מירה לפידות אוצרת ראשית ותמר מרגלית אוצרת התערוכה. הובילו אותנו בחללים של התערוכה, יחד עם רות פתיר עצמה.

רות סיפרה על חוויה אישית מאוד מורכבת, שמסבכת את מערכת היחסים שלה עם אמנות. "התחלתי בשנת 2018 בעבודה עם ארכיאולוגיה בנושא הפריון. עבדתי עם צלמים מחמש מאות שנה לפני הספירה באזורנו. צלמיות של פריון. הן קצת סוס טרויאני, שניתן לתת לו הרבה פרשנות. אני שואלת את עצמי, איזה סיפור יש לדמות הנשית הזאת. האם יש לה תפקיד אחר בנוסף לפולחן הפריון? כשנכנסתי בעצמי לתעשיית הפריון, כשאני הגיבורה, חזרתי לצלמית. ירשתי גן של סרטן השד וקיבלתי המלצה להקפיא ביציות. הקלטתי את כל פגישותי עם עולם הרפואה. זה הפך לדוקו".

רות הקליטה את השיחות שלה עם נציגיה השונים של מערכת הבריאות, כל אחד מהם הביא קול אחר, וכולם יחד ייצגו קולות שונים של ממסד אחד, של מדינת ישראל שיש בה תעשייה מפותחת של פריון, והיא המעצמה הגדולה בעולם בתחום הזה, במיוחד שהמדינה מממנת את רובה של התעשייה הזאת. היא החליפה את דמותה שלה, על פי רוב, בצלמית, וכך גם את רוב הדמויות האחרות. יש שם רק רופא אחד שמופיע בדמותו.

היצירה של רות מורכבת ממספר סרטונים. הראשון בהם הוא סרטון האינטייק, השאלות והבדיקות. כל אלה התרחשו לאחר שקיבלה אבחנה שיש שהיא ירשה גן של סרטן השד, החליטה לכרות את השחלות והחצוצרות כדי למנוע את המחלה, ולמרות שלא תכננה ללדת ילדים, היא החליטה 'לשמר פריון', דהיינו, בעזרת התערבות הורמונלית, לייצר כמויות של ביציות ולקצור אותן לטובת אפשרות של הפריות עתידיות.

באינטייק, ניתן לראות את הצלמיות בפעולה. צלמית שלה, של רות, שעוברת פגישות עם רופאים ובדיקות אינספור. בסרטון הבא, נראה את חדר ההמתנה. רות: "התחושה של הישיבה שם עם נשים, להיות מוקפת בנשים. דמיינתי את זה כצלמיות פריון. יש פה טכנולוגיה ישנה של פריון לעומת טכנולוגיה חדשה בתחום הזה. בחדר ההמתנה, צילמתי הבעות פנים מצולמות באייפון, אחר כך עשינו הנפשה, והשתמשנו בהמון טכנולוגיה. עבורי 'האיך' של העשייה הזאת הוא עונג גדול. אנחנו מסתכלים על מערכת של טלוויזיה בשידור חי, הנשים צופות בתוכניות בוקר במרפאה, רואות מה שקורה כצלמיות נטולות הבעות".

בסרטון המרכזי אנו רואים עוד בדיקות וטיפולים, והתרחשויות בדירה של רות שם היא מזריקה לעצמה, משוחחת עם חברה, עם בן זוגה, על התהליכים שהיא עוברת בטיפולים, אך גם על העשייה היצירתית וגם על רגשות וחששות. יש גם שיחה עם אמה, שמבהירה לה שהיא תמיד תהיה שם בשבילה ותמיד תתמוך, גם אם לא יהיו לה ילדים. החלק הזה מסתיים עם שיר של חווה אלברשטיין 'היי רות' על בסיס 'היי ג'וד' של הביטלס, שמתאים בצורה יוצאת דופן לסרט הזה. השיר מתחיל כך:

היי רות, חכי שניה,
לאן את רצה בצהריים.
ממי את בורחת יפהפייה,
הן שום אדם לא רודף אחרייך.

היי רות, את עצובה,
שוב בכית באמבטיה אמש.
הן יש לך עיניים אש להבה,
אבל מדוע כבתה בן השמש.

כל יום יותר קשה לחיות,
היי רות – שטויות,
דבר לא נמשך הרי לנצח.
תקני לך כובע עם נוצה,
ותני קריצה,
זה לא משאיר קמטים במצח.

בחדר הבא, נמצא צלמיות פריון. מירה לפידות, האוצרת הראשית של המוזיאון, אומרת: "כבר מההגשה לביאנלה ידענו שאנחנו רוצים להביא את הצלמים המקורית מעבודה מוקדמת של רות על משה דיין. הצלמיות הן מסקרנות ביותר. מהמאה שמינית לפני הספירה, והן נעלמות לאחר מכן, בממלכת יהודה. הצלמיות לא נמצאו באתרי פולחן. הן כנראה שימשו לשימוש אישי. מחקר רב עוסק בשאלות שונות, למשל, האם הצלמית היא אלה, מה תפקידה, האם היא קמע לריפוי. רב הנסתר על הנגלה.

העבודה האחרונה, היא הקינה, רות אומרת: "קינה באה מלשון קן, קן שנשים בונות לצער". בווידיאו האחרון יש רפרור ברור למחאות בקפלן, כאשר צלמיות צועדות בסך על רקע מגדלי תל אביב ועזריאלי. מצד שני, יש כאן גם איחוד נשי בקינה על המצב העכשווי.

עבודתה של רות מרתקת מהרבה מאוד בחינות. יש בה גם תוכן אישי, שרבות מאיתנו יכולות להזדהות עמו. נשים רבות עוברות כיום טיפולי הפריה כאלה או אחרים, נשים רבות יותר ויותר מתמודדות עם סרטנים נשיים (אני 'זכיתי' בשני הסוגים). זהו מסמך דוקו ייחודי, אך גם יצירה יפהפייה, אסתטית, שמתרגמת את הדמות האנושית לצלמיות שהן חיות כל כך, והן שמות דגש על תכונות ומאפיינים קמאיים אבל חיים כל כך.

תערוכה חדשה נוספת, שנמצאת ליד התערוכה של רות פתיר, היא תערוכה של יצירותיה של בלה בריזל, 'בין מים למים'. האוצרת: עדי דהן (מנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאונים של בת ים).

עדי מספרת, שיש כאן גילוי של אמנית נשכחת, שההיסטוריה שכחה אותה. היא נולדה 1929 בטבריה, שהיתה אז עיר של קבלה ומיסטיקה. הבחורה הצעירה שאלה את עצמה שאלות בקשר לדת, ולאחר ביקור ראשון בתערוכה, היא מחליטה להיות אמנית ועוברת לתל אביב. שם פוגשת את סיומה ברעם, גם הוא אמן וכותב על אמנות. הם נוסעים יחד לפריז, לומדים ועובדים שם, ובהמשך הם עוברים לאי ספרדי פורמנטרה. הם מציגים יחד גם במוזיאון תל אביב ובמוזיאונים שונים בארץ ובעולם, והם נוסעים הרבה. ב 1980 סיומה מת ובלה מביאה אותו לקבורה, והיא עצמה מתה לא הרבה אחריו, היא מתה משברון לב בגל 52.

"כשאספנו חומר לתערוכה 'דמיון חומרי', צצו עבודות שלה, ואז נוצרה הבנה שיש כאן משהו ראוי לבחינה מחודשת. פתאום קלטנו שיש עבודות וסיפור לספר", אומרת עדי.

יש לאמנות של בלה בריזל מספר תקופות. לראשונה קראו בתערוכה 'פרצופו הכפול של המופלא', זוהי תקופת פריז, בה סופרו סיפורי התנך, והייתה גם אמנות ביזנטית. בהמשך זה נעלם. בפורמנטרה היא  משילה את הרבדים הקודמים. השור שלה לא גברי הרפואי, אלא מכונס, תנוחה עוברית. בתקופה הבאה, שנקראת בתערוכה 'יחסי חסות', יש דמות אחת שמהווה תמיכה לדמות אחרת. אולי יש כאן כמיהה אימהות לא ממומשת, או אולי כמיהה להכלה.

חלק אחר של התערוכה מתייחס אל 'האי והעיר', יחסי הגומלין באים לידי ביטוי בעבודות השונות, שמביאות לידי ביטוי גיאוגרפי  מין מעטפת רחמית. בחלק זה נמצא גם הדפסים, היה להם מכבש דפוס בבית בפורמנטרה.

בתערוכה גם נמצא קטעים מסרט צרפתי שקיבל השראה מחייהם בלה וסיומה, 'השמש של פוליקורנה'. בסרט, שהיה בעל שם בזמנו,  בלה וסיומה משחקים, אמנם לא בתפקידים הראשיים, אך יש להם סצינות בסרט שנעשה על פי סיפורם. עדי דהן: "בלה הפכה מדמות מופנמת ומכונסת ליוצרת שמבטאה את עצמה בלי חשש".

בחלק הבא של התערוכה, תקופה נוספת ביצירתה של בלה בריזל. החלק הזה מכונה 'פג החתך בין מים למים'. שם, מסבירה עדי, אפילו הגוף ננטש, בחלק הזה נראה רק פנים וידיים, במין כמיהה לאחדות. היא תוחמת את החיים, מבחינתה החיים מתחילים עוד לפני הלידה ונמשכים עד אחר המוות. ניתן למצוא ביצירותיה בתקופה זאת דמויות רפאים שמבטאות  קשר בין החיים למתים.

אחרי שסיומה נפטר, בלה אמרה שהיא מאמינה בגלגול נשמות ושהיא מאמינה עוד יפגשו.

יש בבלה בריזל אספקטים שמושכים גם היום. עבודות בעקבותיה, משהו בעולם הדינמיקה בין הדמויות, אלמנטים של דת ושל מיסטיקה, אומרת דהן.