ספטמבר 3, 2026
ההגעה של המחזה אוי אלוהים אל תיאטרון הבימה מביאה איתה הרבה יותר מעוד הפקה מחודשת של קלאסיקה מקומית אהובה. יש משהו כמעט סמלי בכך שדווקא עכשיו זוכים מחזות שכבר הוכיחו את עצמם למבט רענן מידיהם של יוצרים מן הדור החדש.
המחזה מאת ענת גוב נכתב והועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בשנת 2008, כלומר ארבע שנים שלמות לפני מחזאה האחרון והישיר על מחלת הסרטן, "סוף טוב", שעלה בקאמרי ב-2011 סמוך לפטירתה ב-2012.
למרות שנכתב בתקופה מוקדמת יותר שבה טרם התמודדה גופנית עם המחלה, "אוי אלוהים" עוסק בעומק בשאלות של סופיות, משבר קיומי והשלמה, והפך מיד עם צאתו לנכס צאן ברזל בתיאטרון הישראלי.
מבחינת ההיסטוריה שלו על במות ישראל, ההפקה המקורית של הקאמרי בבימויה של עדנה מזי"א זכתה להצלחה אדירה והציגה אלפי פעמים בפני קהלים מגוונים ברחבי הארץ, ואף הוצגה בהצלחה רבה בתיאטרון החאן הירושלמי.
מעבר להצלחתו המקומית הפנומנלית, המחזה הפך לאחד הלהיטים הבינלאומיים המצליחים ביותר של מחזאות מקור עברית, ותורגם לשפות רבות שהוצגו בתיאטרונים מרכזיים ברחבי העולם (ובהם בארגנטינה, איטליה, פולין, רוסיה, ארצות הברית וברזיל).
לאורך השנים הפך המחזה לבחירה קאנונית מועדפת גם בבתי ספר למשחק, במסגרות אקדמיות שונות ובהפקות עצמאיות.
כעת, בשנת 2026, הוא זוכה לפרק חדש ומרתק בהיסטוריה התיאטרונית המקומית כאשר הוא עולה לראשונה בתיאטרון הלאומי הבימה בבימויה של מתן דרעי בדש ובכיכובם של נורמן עיסא ויעל לבנטל/ריקי בליך.
ההפקה החדשה הזו מוכיחה כיצד טקסט שנוצר לפני כשני עשורים שומר על רלוונטיות נוקבת, ממשיך להתכתב עם השברים של החברה הישראלית, ומבסס את מעמדה של ענת גוב כאחת המחזאיות המבריקות, האהובות והעל-זמניות ביותר שפעלו אי פעם בתרבות הישראלית.
התיאטרון הרפרטוארי בארץ כיום פותח את שעריו לבמאים צעירים שמביאים איתם תפיסות אחרות לחלוטין של מרחב בימתי ושל מערכות היחסים שבין הקהל, השחקן והטקסט.
אפשר לראות את הרוח הזאת במקומות שונים על המפה התרבותית, ועכשיו מצטרפת אליה גם ההפקה הזאת בבימויה של מתן דרעי בדש.
זוהי בחירה מעניינת במיוחד משום שהמחזה של ענת גוב הוא חומר חי ובועט שמזמין בטבעיות עיניים חדשות, כאלה שאינן פוחדות לפרק את המבנים המוכרים.
הבמאית אינה מנסה מאפשרת ליצירה לחיות ולהתחדש, להיות משחקית ורלוונטית. היא מצליחה למלא אותה בשכבות של משמעות, שחלקן עמוקות ופילוסופיות ואחרות הרבה יותר קלילות ומשעשעות, בדיוק כפי שענת גוב כתבה.
התוצאה הסופית היא ערב תיאטרוני מצחיק, מעורר מחשבה, שמצליח לנהל שיחה רצינית ביותר על אלוהים מבלי להפוך את האולם לשיעור דתי.
הסיפור הבסיסי של המחזה מוכר וידוע, אך כדרכה של ענת גוב שום דבר אינו נשאר פשוט או צפוי כפי שהוא נראה במבט ראשון.
אלה, אם חד הורית לילד אוטיסט גאון ופסיכולוגית במקצועה, מוצאת את עצמה מקבלת מטופל בלתי אפשרי לחלוטין שטוען ללא שום היסוס כי הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.
השאלה המרכזית איננה מסתכמת רק בתהייה האם האיש שיושב מולה הוא אכן הבורא, אלא הופכת למורכבת כאשר השניים נדרשים להחליף תפקידים. מה קורה כאשר אלוהים עצמו הופך למטופל תשוש, והפסיכולוגית הופכת למי שאמורה להקשיב לו ולהכיל את מצוקותיו?
בבימוי של דרעי בדש, היפוך התפקידים הזה מקבל ביטוי פיזי וממשי על הבמה דרך תנועת השחקנים במרחב.
יעל לוונטל, בתפקיד אלה, ונורמן עיסא, בתפקיד אלוהים, משחקים במיקום שלהם ובמרחב הפיזי של חדר הטיפולים. פעם היא יושבת בכורסת המטפל והוא שרוע על הספה, ורגע לאחר מכן התמונה מתהפכת לחלוטין.
זהו פתרון בימתי אפקטיבי הממחיש בצורה ויזואלית מי מחזיק בידע ומי זקוק יותר לעזרה כדי להמשיך הקיים ושיש פה תנועת מטוטלת. כל אחד מהשניים זקוק לשני כדי שיציב לו מראה שתועיל לו לראות את עצמו ביתר בהירות.
אחת ההברקות העיצוביות והבימתיות בהפקה מתגלה כבר עם פתיחת המערכה, כאשר התפאורה של אדם קלר הופכת לשחקן פעיל בדרמה.
מבעד לקירות הזכוכית הגדולים של חדר הטיפולים הנשקף אל הצופים, ניתן לראות לאורך כל ההצגה את דמותו של גן העדן. אלא שגן זה אינו עוד מקום מוריק ופורח, אלא מרחב עצוב וקמל הנמק לאיטו תחת בצורת קשה וממושכת.
זגוגיות הענק של הקליניקה אינן משמשות רק כמחיצה פיזית, אלא מתפקדות כמראות המכפילות ומקפלות את המרחב כולו. הן משקפות ללא הרף את דמויותיהם של אלה ואלוהים הלוך ושוב, ויוצרות שכבה מרתקת של השתקפויות על גבי כל ההשתקפויות האחרות בחדר ובמחזה.
הצופים רואים את הדמויות לא רק כפי שהן במציאות, אלא גם כשהן חסרות אונים על רקע הגן היבש שמעבר לזכוכית. הבחירה הזאת ממחישה בצורה חריפה את האופן שבו הבורא והנבראת כבולים זה בזה, מוקפים בתוצאות של מעשיהם ושל פרשנויותיהם.
בפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה, הפרשנות חשובה יותר מהמעשה עצמו. כך אלה מראה לאלוהים מי היו אדם וחווה עבורו, ומי היה איוב, האדם האחרון עמו דיבר, עבורו ומה השתנה מאז ביחסו של אלוהים לאדם ולהיפך.
אל תוך החלל הסגור והמתוח הזה מגיע אלוהים כשהוא עטוף במעיל כבד ואוחז בידו מטריה פריטים שנראים לכאורה תלושים לחלוטין. הבחירה הזאת מתפקדת כרמז מטרים מדויק ומבריק, המאותת לקהל כבר ברגעיו הראשונים של המפגש.
היא רומזת כי בסופו של תהליך החיכוך הארוך והקונפליקטים הקשים בין השניים, בין אלוהים לאלה כמו בין אלוהים לאדם, תגיע לבסוף הזדככות נפשית.
הזדככות זו מתממשת לבסוף גם בצורה פיזית בדמותו של גשם אמיתי שיירד על הבמה.
אין מדובר כאן במבול הרסני או במחיית פנים זועמת כמו בסיפורי המבול המקראיים, אלא בטפטוף מנחם, רך ומרפא. הנוכחות של המטריה והמעיל בתוך החדר הופכת את המטאפורה המטאורולוגית לחלק בלתי נפרד מן הטרנספורמציה הרגשית שעוברים הגיבורים.
מה שמונע מן המחזה להפוך למסה פילוסופית כבדה ומעיקה הוא קיומו של ההומניזם החם, המרגש והמבדח שמאפיין את כל כתיבתה של ענת גוב.
המחזאית לא ניגשה אל החומרים מתוך ציניות מנוכרת או מתוך רצון לנגח את עולם האמונה, אלא כתבה מתוך אהבה עמוקה לבני אדם. היא ידעה היטב כיצד האדם זקוק לצחוק דווקא ברגעים האפלים ביותר של חייו, ואיך ההומור יכול לשמש כגשר אל הכאב.
ההצגה החדשה שומרת היטב על האיזון הדק הזה ואינה מעמיסה על הקהל משאות מיותרים, אלא בוחרת להצחיק אותו תחילה.
שני השחקנים המרכזיים שעל הבמה נושאים את משקל ההפקה כולה על כתפיהם ומצליחים לעשות זאת בכישרון יוצא מן הכלל. נורמן עיסא מביא אל דמותו של האל מטען עשיר של הומור, אנושיות ועייפות קיומית.
יעל לוונטל מעצבת דמות עגולה, רגישה ופגיעה של אישה הנקרעת בין הדרישות הסיזיפיות של חייה לבין הצורך שלה למצוא משמעות ונחמה.
הכימיה הבימתית המצוינת שנוצרת ביניהם הופכת את המפגש הזה למרתיט ומרגש עד עמקי הנשמה. לצידם השחקן הצעיר יואב רוזנברג, שכבר שיחק דמות דומה בהצגה 'פעולות פשוטות', בתפקיד משני משמעותי, מביא כמה רגעי התרגשות חזקים לבמה.
ההפקה הנוכחית של אוי אלוהים בתיאטרון הבימה מוכיחה פעם נוספת כיצד טקסט ישראלי מקורי מסוגל לקבל חיים רעננים.
השילוב המוצלח בין הכתיבה המבריקה של ענת גוב לבין הבימוי המשוחרר של מתן דרעי בדש מוליד תוצאה שובת לב. המשחק המדויק והסוחף של נורמן עיסא ויעל לוונטל מצליח להפוך את הדיון הפילוסופי למפגש אינטימי ומרגש.
הדבר היפה ביותר שמאפיין את ההצגה הזאת הוא העובדה שהיא אינה דורשת מן הקהל להגיע להכרעה חד משמעית בשאלת קיומו של האל. היא מזמינה את הצופים לחשוב על מה שקורה להם בפנים, לכעוס, לצחוק ולמצוא נחמה גם כאשר שום דבר אינו מסתדר.
בסופו של דבר, ההצגה הזאת עושה בדיוק את מה שתיאטרון במיטבו שואף לעשות: היא מערערת, מצחיקה וגורמת למחשבה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©