ימים של קיץ במוזיאון תל אביב

ימים של קיץ, תיאטרון סיקרא אשקלון

בין קיבוץ פגוע לנוער מחפש דרך

המחזמר ימים של קיץ של התיאטרון העירוני סיקרא אשקלון הוא ניסיון מוצהר להתמודד עם מציאות ישראלית טעונה באמצעות תיאטרון נוער מוזיקלי. מדובר בהפקה שמבקשת להתמודד עם מצב מורכב בעזרת שיריו המכוננים של עילי בוטנר, שנתן את ברכתו ליצירה.

זוהי הצגה שממקמת את עצמה בלב התקופה שלאחר השבעה באוקטובר, והיא מנסה לעבד שאלות של זהות, שייכות וחברות דרך עיניהם של בני נוער.

עצם הבחירה בנושא כזה במסגרת עירונית מקומית, ובשפה המכוונת לקהל צעיר, היא בחירה אמיצה ומעוררת עניין.

על הבמה חמישה צעירים חינניים למדי,  אשקלונים, המגלמים דמויות שונות המגיעות לקיבוץ בעוטף עזה, שחלקו נשרף ורוב תושביו עזבו.

שניים מהם בני קיבוץ שנשארו כדי לשפץ ולתקן ושלושה נוספים מגיעים מבחוץ: אחת תל אביבית, אחד מקריית שמונה, ואחת מלוס אנג׳לס. החיבור בין הדמויות אינו טבעי מלכתחילה, והוא נבנה מתוך צורך משותף: שיקום הקיבוץ וחלקים שנהרסו, ובעיקר ניסיון להחזיר חיים למקום פצוע.

סודות, חיכוכים ותהליכי התבגרות

העלילה מתקדמת באופן ליניארי וברור תוך כדי העבודה הפיזית בקיבוץ. זהו פתרון דרמטי פשוט אך יעיל, המאפשר למפגש האנושי להתרחש באופן אורגני.

במהלך השיפוץ מתגלים בהדרגה סודות ושקרים, חלקם אישיים, חלקם קשורים לזהות של הדמויות ולמתרחש במדינה. הקליפה העליונה של נימוס וריחוק מתקלפת, והמתחים בין החמישה צפים אל פני השטח.

ההצגה אינה ממהרת לפתרונות קלים, אלא מאפשרת לחיכוכים להתקיים על הבמה, גם אם לא תמיד בעומק פסיכולוגי מספק.

הקונפליקטים שמוצגים נעים בין שני צירים מרכזיים. מצד אחד, קונפליקטים אופייניים לגיל הנעורים: התמודדות עם חרמות, בריונות, תחושת זרות ופחד מדחייה. מצד שני, קונפליקטים שנובעים מהתקופה עצמה: חיים בצל מלחמה, אובדן תחושת ביטחון ושאלות מוסריות.

החיבור בין שני הצירים הללו הוא לב היצירה, והוא גם נקודת החוזק וגם נקודת החולשה שלה. כאשר החיבור מצליח, מתקבלים רגעים אמיתיים ונוגעים ללב. כאשר הוא נאמר במפורש מדי, נדמה שההצגה חוששת להשאיר מקום לפרשנות של הצופה.

שיריו של עילי בוטנר כעוגן רגשי

הבחירה לבסס את ההפקה על שיריו של עילי בוטנר מעניקה למחזה פסקול רגשי מוכר ואהוב. השירים הקליטים והנגישים מאפשרים לקהל להתחבר במהירות, ומייצרים תחושת ביטחון בתוך חומר דרמטי לא פשוט.

עם זאת, השימוש בשירים מוכרים מציב אתגר אמנותי לא מבוטל. לא בכל המקרים השירים נטמעים באופן מלא בתוך העלילה, ולעיתים הם מתפקדים יותר כקטע מוזיקלי העוצר את הדרמה ופחות כפעולה דרמטית המקדמת אותה.ברגעים החזקים יותר, השירים מצליחים לחדד רגשות ולתת ביטוי למה שהדמויות מתקשות לומר במילים.

המשחק של חמשת הצעירים נושא על כתפיו את ההפקה כולה. ניכר כי מדובר בשחקנים בעלי נוכחות בימתית טבעית וכימיה קבוצתית טובה. הבחירה בליהוק מקומי מחזקת את תחושת האותנטיות ויוצרת חיבור ברור בין ההצגה לבין הקהילה שבתוכה היא נוצרה. עם זאת, לא כל הדמויות זוכות לאותו עומק, והחלוקה בין מרכז לפריפריה דרמטית מורגשת. יש דמויות שמקבלות קשת רגשית רחבה יותר, ואחרות שנותרות מעט סכמטיות. העולה החדשה, למשל, היא דמות מתוקה שמגשרת על משברים אבל היא לא מתפתחת.

תיאטרון מקומי מול מציאות לאומית

הבימוי של חני אלימלך שומר על קצב אחיד ומונע מההצגה להתפזר. ניכרת הקפדה על תנועה קבוצתית ועל עבודה עם אנסמבל צעיר שאינו תמיד מנוסה.

יש רגעים של דיוק בימתי, ורגעים שבהם הבחירות הבימיות זהירות מדי, אולי מתוך רצון לא לאבד את הקהל הצעיר. הבימוי אינו חותר לניסיונות צורניים נועזים, אלא נשאר במסגרת מוכרת וברורה המתאימה לאופי ההפקה ולייעודה.

אחד ההיבטים הבולטים בהצגה הוא הניסיון להציג תהליכי התבגרות וחברות בתקופה מורכבת במיוחד. בני הנוער אינם מוצגים כגיבורים או כקורבנות, אלא כאנשים צעירים המנסים להבין את מקומם בעולם שנשמט מתחת לרגליהם. זהו ייצוג שאינו מובן מאליו בתיאטרון לנוער, והוא מעניק להצגה ערך חינוכי מבלי להפוך אותה לשיעור מוסר גלוי.

יחד עם זאת, לעיתים נדמה שההצגה מבקשת לומר את כל מה שיש לה לומר בבת אחת, ולא תמיד מאפשרת לרגעים שקטים לנשום.

ימים של קיץ אינה הפקה מושלמת. יש בה רגעים צפויים, יש בה מסרים שמנוסחים באופן ישיר מדי, ויש בה פערים בין שאיפה לביצוע. אך לצד אלה יש בה גם כנות, ניסיון כן לגעת בפצע פתוח, ואמונה בכוחו של תיאטרון מקומי לספר סיפור רלוונטי.

בתוך מציאות תרבותית שבה לא פעם נמנעים מלעסוק בכאן ובעכשיו, הבחירה של תיאטרון סיקרא להעמיד במרכז הבמה בני נוער וההתמודדויות שלהם ראויה לציון.

בסופו של דבר, ימים של קיץ היא הצגה שמבקשת לחבר. לחבר בין מרכז לפריפריה, בין עבר להווה, בין שירים מוכרים למציאות משתנה. היא אינה חפה מחולשות, אך היא מצליחה להיות חלק מהשיח התרבותי והחברתי של התקופה.

עבור קהל היעד שלה, בעיקר בני נוער וגם מבוגרים המלווים אותם, היא מציעה חוויה מוזיקלית נעימהתיאטרונית נגישה שמעזה לגעת בכאב מבלי לוותר על תקווה.

בימוי חני אלימלך
כתיבה לי מסיקה אוחנה, אור אילן כהן
מפיק ויועץ אמנותי איתי יעקב
ניהול מוזיקלי אסף סבג
עיצוב לתלבושות ואביזרים רוממה צופניק, אוסקר איצקוב
עיצוב תפאורה ג'ק רוביסון
עיצוב תנועה אור אילן כהן

בהשתתפות
אור אילן כהן, ברק בוחניק, גיל דבורי, לי רון אברג׳ל, לי מסיקה אוחנה

צילום סטילס: דן קיזלר

צילום וידיאו: מייק אדרי, תיאטרון סיקרא