אוריפידס לא היה מזהה את מדיאה שראינו אמש על במת הקאמרי, ולא בכדי. מדיאה המודרנית של המחזאית שחר פנקס, שכתבה את המחזה מחדש והתאימה אותו לזמננו, ושל הבמאי עירד רובינשטיין, היא מדענית מצליחה שנשואה לגבר שעובד עימה ותומך בה לכל אורך הדרך, עד לרגע בו הוא עוזב. הטרגדיה היוונית המעוצבת היטב, בתוך תפאורה שממחישה לנו היטב שמדובר בזוג מצליחנים שחיים את החיים הטובים, עם בנם הקטן.
ההצגה מתחילה ברגע של שיא, כשמדיאה עומדת לקבל פרס על פיתוח מדעי חשוב שלה. מאותו רגע ואילך, הכל נופל ונשבר לנגד עינינו.
הטרגדיה היוונית המטלטלת הופכת לסיפור מודרני שברובו מוכר לרבים מאיתנו. לאחר שהגירושין הפכו לתופעה חברתית רחבה מאוד, וכמחצית מהנשואים גם מתגרשים ומשלמים מחירים ממחירים שונים ברמת המשפחה והילדים, ברמה הכלכלית וכמובן ברמה הריגשית, הסיפור שמביא לנו שחר פנקס נראה כמשהו כמעט נורמטיבי: היא לא יודעת כלום עד שמופיעה תמונה של בעלה עם אישה אחרת ברשתות החברתיות. הוא מבקש בתחילה לפתור את הבעיות ביניהם. היא מבקשת שיעזוב את הבית. הוא עוזב, והולך למאהבת. כשהיא רוצה שיחזור, הוא רוצה להתגרש. מאותו רגע, משימת חייה היא להחזיר אותו. גם לאחר שהוא 'מוכר אותה' כלכלית, ומוסר את מניותיו בחברה כדי שישמשו נגדה ויאפשרו לפטר אותה, והיא מאבדת, למעשה, את כל מה שיש לה, זוגיות, משפחה, קריירה, דימוי עצמי. הדרמה הגדולה מתעצמת והופכת למשהו קיצוני, אותו אנחנו מכירים היטב מהטרגדיה היוונית. היא רוצחת את המאהבת ואת הילד המשותף. הקהל, בין אם הוא מכיר את מדיאה המקורית ובין אם לאו, יוצא מטולטל מההצגה.
התחכום של פנקס ורובינשטיין, הבאתה של מדיאה לחיים המודרניים המוכרים לנו, מביא אותנו למחשבות על מערכות יחסים שאנחנו מכירים. אנחנו בוחנים, בין אם נרצה ובין אם לא, את מערכות היחסים שלנו, את הרגשות שלנו, אנחנו שואלים את עצמנו, אולי, עד כמה רחוק נלך אם נמצא את עצמנו נבגדים, נעזבים, דחויים, ואולי כבר היינו שם והתמודדנו עם כל התחושות הללו. ברור שהבאתה של מדיאה, האישה העוצמתית, החכמה, אך גם כזאת לא מוכנה להרפות ולהתגמש מול נסיבות החיים, אל חיינו, כאן ועכשיו, מחברת את הצופים חזק יותר. בתחילה נראה שמדיאה דווקא רוככה, נלקחו ממנה מאפיינים שונים של הדמות היווניה המיתית, שהייתה הרבה יותר אכזרית וחד משמעית, אבל מדיאה של אוריפידס הרגה, ונמלטה לבסוף כדי לבנות לעצמה חיים, זוגיות ומשפחה חדשה. מדיאה שלפנינו משלמת מחיר גבוה יותר כיוון שהיא אישיות אחרת, רגישה הרבה יותר וגם נקמתה פוגעת בה לא פחות מאשר ביאסון, בעלה לשעבר, ג'ייסון, או ג'ייס, בהצגה המעודכנת. זאת מדיאה הרוסה, שמן הסתם לא תשתקם לעולם.
מדיאה המעודכנת, המודרנית, משוחקת היטב על ידי כינרת לימוני, שהיא אכן הכוכבת הבלתי מעורערת של ההצגה. לצידה משחק עמוס תמם שמשחק, במקביל, גם את אדיפוס המודרני אדיפוס בקאמרי – בילוי נעים. עמוס תמם לא לוקח מכינרת את התהילה, אלא ממלא תפקיד תומך שמגדיל את הכוכבת, וזה דווקא ראוי לשבח, כששחקן בסדר גודל כזה מפרגן לשחקנית שלצידו את התהילה. גם ניקה, המאהבת, בתו של המעסיק של שני בני הזוג, קריאון (השם כבר מוכר לנו מטרילוגית אדיפוס), היא אנסטסיה פיין, עושה תפקיד מצוין כשהיא משחקת את הצעירה חסרת המעצורים, שרגילה לקבל את כל מבוקשה ועוטפת זאת בתיאוריות פסיכולוגיסטיות מודרנית, כשהיא משתמשת במילים כגון 'העצמה'. יש לציין גם את קריאון המודרני, בעל קונצרן שמעסיק את הזוג, אותו משחק מוטי כץ, וכמובן, אי אפשר בלי להתייחס לילד שגונב את ההצגה. הילד המפונק שנאלץ, כמו רבים בימינו, להתמודד עם פרידת הוריו, עם תחושות של חוסר ערך, אשמה, נבגדות וצורך לבחור צדדים. הילד הזה, שמתחלף כמובן, משוחק על ידי שלושה ילדים שונים, אך יש לו תפקיד גדול בהצגה. אביב לוי, פלג חורב, ושלו חסיד ממלאים בהצלחה את תפקיד הילד המפונק שיש לו התפרצויות זעם, הוא משחק במשחקי מחשב כמו כל ילד עכשווי בן גילו, אך גם מגלה בגרות כשהוא מנחם את אמו.
ההצגה, כאמור, היא הצגה אחרת. יש בה שלד מהטרגדיה של אוריפידס, ממנה נשארו כמה שמות וכמה התייחסויות בעלילה, אבל היא הרבה יותר מדברת אלינו, וגם, מן הסתם, הרבה יותר מטלטלת.
צילום סטילס: רדי רובינשטיין
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©