הטקס של היידישפיל הוא הטקס שאני בוחרת בו כל שנה מחדש. יש בו הכל, מבחינתי. יש בו עצב ותקווה, יש בו סיפורים ושירים, הדלקת 6 נרות לזכר ששת המיליונים שנרצחו. האולם היה מלא מפה לפה.
לאחר דברים של הרב שי פירון, לשעבר שר החינוך, שבסיפא של דבריו הדגיש שרק באחדותנו נוכל לנצח, אחדות שכבר הולכת ומתפוגגת לצערנו.
שחקני היידישפיל, צעירים ברובם, סיפרו, ובעיקר שרו שירים שכתבו שורדי שואה בידיש. הדגש היה על החיים שאחרי התופת, על אנשים שניצלו ובנו את חייהם מחדש, עם תחושת הבדידות והקושי להשתלב חזרה בחברות שהיו ממילא מוכות ומדממות לאחר המלחמה. חלקם הגיעו לישראל, וגם כאן, לצערנו, לא התקבלו בצורה אוהדת במיוחד. התייחסו אליהם כאל מי שהלכו כצאן לטבח, אנטי תיזה לחברה הישראלית שקידשה את הצבר המחוספס והגיבור.
אחד הסיפורים המרגשים שסופרו היה סיפורה של לנה קיכלר, שהצילה ילדים בעודה נערה בעצמה, ובתום המלחמה עבדה קשה כדי לשמור עליהם ולשקם אותם. לאחר זמן הצליחה להעלות אותם לישראל. כמאה ילדים היו לה, ללנה קיכלר, שהייתה לי זכות גדולה להכירה בימי זקנתה, לפגוש באופן אישי את האישה שכתבה את סיפוריה בספרים 'מאה ילדים שלי' ו'המאה לגבולם'.
לקראת סוף המופע שרו השחקנים את השיר 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה', והצופים עמדו, ושרו את השיר יחד עימם.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
