אוגוסט 14, 2026
בסבב שבו צפיתי הוצגו יצירות קצרות, שכל אחת מהן נוצרה על ידי סטודנטים לבימוי שנה ג׳ ובהשתתפות סטודנטים למשחק. דווקא המגבלה של כשלושים דקות לכל עבודה מעניינת: היא מחייבת את היוצרים לוותר על עודפים, למצוא רעיון מרכזי ולנסות ליצור עולם בימתי שלם בזמן קצר.
יש משהו כמעט מגוחך בתמונה הראשונה של ״צונאמי!״, מאת ובבימוי רון ברטל. תפאורה ירוקה, חוף, שני אנשים שיוצאים עם כסאות נוח, מתמקמים ומתמרחים. תמונה מוכרת כל כך של בילוי קיצי, עד שקל כמעט לשכוח את שם ההצגה. אבל הוא נמצא שם, כמו איום שמרחף מעל התמונה: צונאמי.
מעל שני המשתזפים יושב המציל על כיסא גבוה. הוא ממוקם פיזית מעליהם, וכבר בכך מוגדר מעמדו. הוא זה שרואה רחוק יותר, הוא בעל הידע, הוא אמור לזהות סכנה ולהתריע. ואז הוא שולף את הדגלים האדומים והשחורים.
הדגלים משנים את המשמעות של כל מה שראינו קודם. הכיסאות אינם עוד רק כיסאות נוח. החוף אינו עוד מקום של מנוחה. פעולת השיזוף, שנראתה לפני רגע טבעית לחלוטין, הופכת כמעט לפעולה אבסורדית נוכח מה שעומד להתרחש.
והמעבר אינו רק מילולי. אחרי האזהרה הבמה מתחילה להשתנות, וגם התאורה משתנה איתה. התחושה היא שהסכנה אינה מגיעה ביום אחד, ברגע אחד, אלא חודרת בהדרגה אל המציאות. החוף נשאר לכאורה אותו חוף, אבל אנחנו כבר איננו נמצאים באותו עולם.
זהו מהלך בימתי חכם, מפני שהוא מאפשר לצופה לחוות את השינוי במקום רק לשמוע עליו.
מכאן מתחילה למעשה הדרמה. לא השאלה האם הצונאמי קיים היא שמעניינת במיוחד, אלא השאלה כיצד מגיבים אליו שלושה אנשים שונים.
הבחירה בשלושה אנשים משמעותית. שני אנשים יכולים ליצור עימות ישיר. שלושה מאפשרים משהו מורכב יותר: משולש שבו יחסי הכוחות משתנים כל הזמן.
אחד מהם מגיע עם ידע והתמחות בתחום. הוא אמור לדעת. הוא אמור להיות זה שאפשר לסמוך עליו כאשר מתקרבת סכנה. אבל אדם אחר מערער על הידע שלו. פתאום הסמכות אינה מובנת מאליה. העובדה שמישהו יודע יותר אינה מבטיחה שאחרים יקשיבו לו.
וזה אחד הדברים שהמחזה בודק באופן מעניין: האם ידע הוא באמת כוח, או שהוא כוח רק כל עוד אחרים מוכנים להכיר בו?
במצב רגיל, מומחיות מעניקה לאדם מעמד. במשבר, לעומת זאת, המעמד הזה עלול להישחק במהירות. כאשר הפחד נכנס לחדר, אנשים מתחילים לפעול לא תמיד על פי ההיגיון, אלא על פי הצורך שלהם להרגיש שהם שולטים במצב.
וכך יחסי הכוחות מתחילים להשתנות.
המציל מתריע. הוא מביא איתו את הסמכות ואת הידע. אבל ידע אינו מספיק אם האדם שמולך אינו מקבל אותו. יש פער בין מי שיודע משהו לבין מי שמוכן להאמין לו.
זה פער שאנחנו מכירים היטב מהחיים. אדם יכול להיות בעל הכשרה, ניסיון וידע מקצועי, ועדיין להיתקל באדם שמערער עליו. לפעמים הערעור מוצדק. לפעמים הוא נובע מבורות. ולפעמים הוא פשוט נובע מהצורך האנושי לא להכיר בכך שהמצב השתנה.כי להאמין לאזהרה פירושו גם לוותר על השגרה.
אם המציל צודק, אי אפשר עוד להשתזף. צריך לקום מכיסא הנוח, להפסיק את הבילוי ולהכיר בכך שהמציאות חזקה יותר מהרצון שלנו להמשיך כרגיל.
וזה בדיוק המקום שבו המחזה מתחיל לבחון את מערכת היחסים בין ידע, סמכות ופחד.
ברגע האמת, אחד המשתזפים, זה שמציג את עצמו כבעל ידע רב יותר, מביא צידניות ומתחיל לבנות מהן מעין קיר מגן. זה רגע בימתי מצחיק מאוד, אבל ככל שחושבים עליו הוא נעשה עצוב יותר.
הצידנית היא אחד החפצים המזוהים ביותר עם החוף. היא שייכת לעולם הפיקניק, למשקה הקר, לאוכל שהבאנו מהבית. עכשיו היא הופכת לחומר בנייה. אדם לוקח את מה שנמצא בהישג ידו ומנסה להפוך אותו למבצר.
אלא שאין כאן באמת מבצר.
הקיר אינו מסוגל להגן מפני צונאמי, והפער בין האיום לבין אמצעי ההתגוננות יוצר את האבסורד של הסצנה. מול כוח עצום ובלתי נשלט עומד פתרון ביתי, כמעט ילדותי.
אבל דווקא משום כך הוא אנושי מאוד.
כאשר אדם נתקל במצב שאין לו שליטה עליו, הוא מנסה לייצר שליטה בכל דרך אפשרית. הוא מסדר חפצים, בונה מחסום, ממציא תוכנית. גם אם התוכנית חסרת סיכוי, עצם הפעולה נותנת תחושה שאפשר לעשות משהו.
והמחזה אינו לועג רק לדמות שבונה את הקיר. במובן מסוים הוא חושף משהו שכל אחד מאיתנו עושה מול מציאות מאיימת: אנחנו בונים קירות מחומרים שיש לנו, גם כאשר אנחנו יודעים שהם לא באמת יעצרו את הגל.
כאן מתרחש השינוי המעניין ביותר ביצירה. המציל התחיל מלמעלה. הוא יושב על כיסא גבוה, מחזיק בדגלים ומסמן לאחרים כיצד לקרוא את המציאות. אבל הסכנה עצמה מערערת את המעמד הזה.
הדבר היפה במחזה הוא שיחסי הכוחות אינם קבועים. הם נעים.
החזק הופך לחלש. בעל הסמכות הופך לכבשה. המציל הופך למלצר.
זה כבר הרבה מעבר לבדיחה. תפקיד הוא דבר שתלוי במצב. כל עוד אנחנו נמצאים בתוך הסדר המוכר, אנחנו יודעים מי אמור להוביל ומי אמור לציית. אבל כאשר מגיע משבר אמיתי, אנחנו מגלים עד כמה התפקידים האלה שבריריים.
המציל אינו יכול להציל את הים. הוא אינו יכול להחזיר את העולם למצב שהיה בו קודם. פתאום עצם התואר שלו כבר אינו מעניק לו את אותה עוצמה.
וזה מאפשר גם הומור. שהרי יש משהו מגוחך מאוד בכך שהאדם שאמור להיות גיבורו של מצב החירום מוצא את עצמו בתפקיד של מלצר. אבל מתחת לצחוק נמצאת התבוננות לא רעה בכלל על כוח: לפעמים אנחנו מייחסים לאדם סמכות משום שהמערכת הגדירה אותו כבעל סמכות. ברגע שהמערכת עצמה מתערערת, גם הסמכות שלו יכולה להיעלם.
הקריאה הזאת פותחת אפשרות נוספת, מעניינת יותר משום שהיא אינה חייבת להיות חד משמעית. אפשר לראות ב״צונאמי!״ מחזה על יחסים בין אנשים. אבל אפשר גם לחשוב על צונאמי במובן רחב יותר, כמשל לאיום מדיני או ביטחוני.
הרי המבנה מוכר: יש מי שמתריע, יש מי שמפקפק, יש מי שמחזיק בידע, יש מי שמערער עליו, ויש מי שמעדיף להמשיך בשגרת חייו כל עוד אפשר.
במובן הזה, החוף יכול להפוך לדימוי של חברה שלמה שנמצאת מול סכנה. חלק מהאנשים מזהים אותה בזמן. אחרים אינם רוצים לשמוע. מישהו מנסה להפעיל סמכות, אבל הסמכות עצמה נמצאת תחת ביקורת. ובינתיים, במקום להתפנות מן החוף, בני האדם מנסים לבנות קיר מצידניות.
לא צריך לקבוע שברטל התכוון למשל פוליטי מסוים. דווקא מוטב להשאיר את האפשרות פתוחה. הכוח של הדימוי הוא בכך שהוא עובד בשני המישורים. אנחנו יכולים לראות שלושה אנשים בחוף, אבל גם לזהות בתוכם חברה שלמה שמתמודדת עם איום.
ובסופו של דבר, הדבר המעניין ביותר ב״צונאמי!״ הוא שהצונאמי עצמו כמעט הופך למשני. מה שנשאר הוא השינוי שעובר על בני האדם כשהם מבינים שהמציאות כבר אינה מאפשרת להם להמשיך לשחק את התפקידים הקודמים שלהם.
החוף הירוק הולך ונעשה מאיים. התאורה משתנה. הדגלים מחליפים את השלווה. כיסאות הנוח מאבדים את משמעותם. הצידניות הופכות לחומת מגן כושלת. והמציל, שהיה בתחילת הדרך האדם שמחזיק בסמכות, מגלה שהסכנה אינה מבחינה בין תפקידים.
הגל אולי מגיע מן הים, אבל הצונאמי האמיתי הוא ההתפרקות של הסדר.
מאת ובבימוי: רון ברטל
שחקנים: גלעד שחמון, אהב כשר, אייל אספיר
תמיכת עיצוב: רז צמח
במסגרת: פסטיבל בכורות, בית הספר לאמנויות הבמה, סמינר הקיבוצים.
יון פוסה הוא מן המחזאים והסופרים החשובים בעולם כיום. הוא נולד בשנת 1959 בהאוגסונד שבמערב נורווגיה, אזור שהים והרוח הם חלק בלתי נפרד מן הנוף ומן התודעה התרבותית שלו. בשנת 2023 זכה פוסה בפרס נובל לספרות, והוועדה ציינה את יכולתו להעניק קול למה שקשה או בלתי אפשרי לומר. הוא כתב רומנים, שירה, סיפורים ומחזות, והפך לאחד המחזאים העכשוויים המוצגים ביותר בעולם.
הכתיבה של פוסה עוסקת לא פעם בבדידות, באהבה, באובדן, במוות ובקושי האנושי להגיע באמת אל אדם אחר. יש בה חזרות, שאלות, היסוסים ופערים בין מה שאדם מרגיש לבין מה שהוא מסוגל לומר. השפה אצלו אינה תמיד אמצעי שמאפשר תקשורת. לעיתים היא דווקא חושפת את העובדה שגם כאשר שני אנשים מדברים, הם אינם בהכרח מצליחים להיפגש.
״רוח״, כפי שעובדה ובוימה על ידי קסם זומרפלד במסגרת פסטיבל הבכורות של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, לוקחת את הקושי הזה אל מפגש מצומצם מאוד בין שני אנשים. לכאורה אין כאן הרבה מאוד חומר. שני גברים, חלל חשוף, כמה חפצים, רוח שנשמעת לאורך ההצגה וסיפור מפגש שהולך ומתברר. אבל דווקא מתוך המינימליזם הזה נוצרת יצירה שיש בה הרבה יותר שאלות מתשובות.
הבמה היא מעין רצפת עץ. אין עליה תפאורה עמוסה ואין ניסיון ליצור עולם ריאליסטי מפורט. החלל החשוף מאפשר לשני השחקנים להיות במרכז, וכל חפץ שמונח בו מקבל לפיכך משקל.
לאדם הדכאוני יש בקבוק יין וכוס. לאדם השני יש תיק שבתוכו אבנים וכוס. האבנים אינן רק חפץ שמונח במקרה על הבמה. הן מתחברות באופן טבעי לדימוי הסלע ולדימוי הסדקים שהאדם הדכאוני משתמש בהם כדי לתאר את עצמו. הוא אינו בהכרח אדם שהוא שבר. אולי נכון יותר לומר שהוא אדם שיש בו סדקים. משהו בו עדיין קיים, עדיין עומד, אבל משהו עמוק נפגע בתוכו.
ומעל הכול נשמע כל הזמן סאונד של רוח.
זהו פתרון בימתי פשוט אך אפקטיבי. הרוח אינה נכנסת רק כאשר מתרחש משהו דרמטי. היא נוכחת כל הזמן, ולכן בהדרגה מפסיקה להיות אפקט והופכת לאווירה, כמעט לנוכחות בפני עצמה. היא בלתי נראית, אבל אנחנו שומעים אותה. היא נמצאת בחלל אבל אי אפשר לתפוס אותה. במובן הזה היא מתאימה מאוד לעולם הפנימי של האדם הדכאוני. אנחנו יודעים שמשהו מתרחש בתוכו, מרגישים את המצוקה שלו, אבל איננו יכולים לראות באמת מה קורה שם.
גם הים נמצא כל הזמן ברקע התודעתי של היצירה. הוא יכול להיות מרחב של חופש, אינסוף ותנועה, אבל גם מקום של סכנה ושל היעלמות. וככל שההצגה מתקדמת, מתברר שהים אינו רק דימוי.
הדבר החשוב ביותר ביחסים בין שני הגברים הוא חוסר הסימטריה ביניהם. דווקא האדם הדכאוני, זה שאנחנו עשויים לצפות ממנו להסביר את מצבו, הוא זה שכמעט אינו מסוגל לדבר. הוא מתקשה להסביר מה עובר עליו, מתקשה לנסח את תחושותיו ואינו מוסר לאדם שמולו סיפור מסודר שאפשר להבין.
אין כאן דמות שיושבת ומסבירה לקהל מדוע היא מיואשת. אין נאום גדול על חוסר משמעות. במקום זה יש אדם שמתקשה להיות נוכח בתוך המילים שלו עצמו.
מולו נמצא האדם השני. הוא שואל, מדובב, מנסה להבין, מנסה לפענח. הוא מנסה ליצור קשר במקום שבו הקשר כמעט אינו אפשרי. כל שאלה שלו היא ניסיון לפתוח סדק נוסף, להגיע אל משהו שנמצא עמוק יותר ממה שהאדם שמולו מסוגל לומר.
וכאן נוצרת הדרמה. לא באמצעות אירועים גדולים אלא באמצעות עצם הניסיון להגיע אל מישהו שאינו מצליח להגיע בעצמו אל המילים.
ככל שהמפגש מתקדם, מתברר שהמצב חמור. האדם השני מבין שהאדם שמולו אולי אינו רוצה להמשיך לחיות. מכאן הוא לוקח על עצמו אחריות במהירות. הוא מנסה לעודד את רוחו, להחזיק אותו, למנוע ממנו להיעלם.
אבל הוא אינו יודע באמת כיצד להציל אותו.
וזו שאלה קשה מאוד שההצגה מציבה: איך אפשר להציל אדם שאינו מסוגל להסביר לך ממה הוא צריך להינצל?
כאן נפתחת אפשרות פרשנית מעניינת במיוחד. אולי אנחנו רואים שני אנשים. אדם אחד נמצא בדיכאון ובקצה, ואדם אחר מנסה להציל אותו. זו הקריאה הישירה והטבעית של המפגש.
אבל אפשר גם לראות בשני הגברים שני צדדים של אותו אדם.
האחד הוא הצד שרוצה להיעלם, הצד שאינו מבין את החיים ואינו מסוגל לקבל אותם. האחר הוא הצד שמסרב לוותר. הוא שואל, מדבר, מחפש תשובות, מנסה לעודד ולשכנע. אם כך, השיחה ביניהם הופכת למעין דיאלוג פנימי שקיבל גוף על הבמה.
האדם שמבקש להיעלם כמעט אינו מסוגל להסביר את עצמו. אולי משום שגם בתוך נפשו אין לו הסבר. הצד האחר ממשיך לנסות להבין אותו, אבל למעשה הוא מנסה להבין את עצמו. הוא מנסה להחזיק בחיים חלק שכבר אינו רוצה להיות בהם.
גם האבנים שבתיק מקבלות בקריאה הזאת משמעות נוספת. האדם השני נושא איתו אבנים, כמו משא, כמו חומר כבד שהוא מביא אל המפגש. האבנים מתחברות לסלע, לסדקים, למשקל הפנימי של האדם. שתי הכוסות ושני החפצים השונים של שני הגברים יכולים להיקרא כחלקים של אותו עולם נפשי.
ואז השאלה היא כבר לא רק האם אדם אחד יכול להציל אדם אחר. השאלה הופכת להיות האם החלק באדם שרוצה לחיות יכול להציל את החלק שרוצה להיעלם.
ההצגה אינה חייבת לתת לכך תשובה. להפך. העמימות הזאת מחזקת אותה. אפשר לראות שני אנשים ממשיים, ואפשר לראות נפש אחת שמתפצלת לשני קולות.
בסופו של דבר האדם הדכאוני נסחף אל המים ואומר: ״אני אינני״.
זהו משפט קצר, אבל הוא אולי המשפט שמרכז בתוכו את כל ההצגה. הוא אינו אומר ״אני לא רוצה״. הוא אינו אומר ״אני לא יכול״. הוא אומר ״אני אינני״. כאילו הבעיה אינה רק הרצון למות, אלא תחושה עמוקה יותר של היעדר קיום.
המים, שהיו קודם חלק מן העולם הפואטי של היצירה, הופכים עכשיו למקום ממשי של היעלמות. האדם שניסה להגיע אליו נשאר מאחור. הניסיון להציל אותו נכשל.
וזה רגע קשה משום שההצגה אינה מאפשרת לנו להאשים את האדם השני. הוא ניסה. הוא שאל. הוא דיבר. הוא לקח אחריות. הוא נשאר. אבל בסופו של דבר מתברר שיש גבול למה שאדם אחד יכול לעשות עבור אדם אחר.
אם אכן מדובר בשני אנשים, אדם אחד מאבד את האחר. אם מדובר בשני צדדים של אותו אדם, הצד שמבקש להמשיך לחיות אינו מצליח לעצור את הצד שמבקש להיעלם.
וזה אולי אחד הדימויים היפים והכואבים של ההצגה. הרוח אינה נראית, אבל היא קיימת. בדיוק כמו הכאב הנפשי שאי אפשר לראות מבחוץ. בדיוק כמו המחשבות שאדם אחר אינו יכול להיכנס לתוכן. בדיוק כמו החיים עצמם, שאפשר לחוש בהם אך לא תמיד להבין אותם.
״רוח״ אינה מציעה פתרון לדיכאון, אינה מסבירה מדוע צריך לחיות ואינה מנסה לספק לצופה נחמה מלאכותית. היא עוסקת בניסיון. בניסיון לדבר אל אדם שאינו מסוגל לדבר. בניסיון להבין אדם שאינו מסוגל להסביר. בניסיון להציל אדם שאולי כבר אינו מצליח לראות את עצמו כחלק מן העולם.
ובסופו של דבר היא משאירה אותנו עם משפט אחד: ״אני אינני״.
האדם איננו, אבל האדם האחר נשאר. ואולי דווקא כאן נמצא הכאב הגדול של היצירה. לא תמיד אנחנו יכולים להציל את מי שאנחנו אוהבים. לפעמים כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות שם, לשאול, להקשיב ולהתעקש שהאדם שמולנו עדיין קיים.
מאת: יון פוסה
תרגום, עיבוד ובימוי: קסם זומרפלד
שחקנים: דן מישוד, און דהן
תמיכת עיצוב: ויולטה גלזר פראדו
במסגרת: פסטיבל בכורות, בית הספר לאמנויות הבמה, סמינר הקיבוצים.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©