ראיון עם גדעונה רז, מייסדת שותפה ומנהלת, תיאטרון אלמינא

Home תיאטרון ראיון עם גדעונה רז, מייסדת שותפה ומנהלת, תיאטרון אלמינא
ראיון עם גדעונה רז, מייסדת שותפה ומנהלת, תיאטרון אלמינא
ראיונות

אהבה, תיאטרון ודו קיום: גדעונה רז על הדרך שהובילה אותה להקמת תיאטרון אלמינא

את גדעונה רז פגשתי לאחרונה בערב בשם 'דואט' שערך תיאטרון אלמינא לקהל המבוגר. ראיתי אדם עם חלום ועם יכולת ביצוע והצעתי לראיין אותה.

דואט בתיאטרון אלמינא

בראיון הזה היא מספרת על תהליכים שעברה, מהמפגש הראשון עם נורמן עיסא בבית צבי, דרך האהבה שחצתה גבולות, שנות העבודה בטיפול בילדים ועד להקמתו של תיאטרון רב תרבותי ביפו.

גדעונה רז מאמינה שגם בתקופה של קיטוב, חשדנות ומלחמה אפשר ליצור מרחב של מפגש. לקראת פסטיבל אלמינא ה־11 היא מספרת על המשפחה, על היצירה, על האתגרים ועל התקווה שהבמה עדיין יכולה להציע.

יש סיפורי אהבה שמתחילים במבט, אחרים בשיחה מקרית, ויש כאלה שמתחילים דווקא בהחלפת כריכים. במקרה של גדעונה רז ונורמן עיסא, המפגש הראשון כלל פיתה עם זעתר וזיתים, סנדוויץ' צמחוני עם נבטים וחסה, ובעיקר סקרנות הדדית שהלכה והתפתחה לאהבה גדולה.

שנים רבות אחר כך, השניים הם בני זוג, הורים לשלושה בנים ושותפים להקמתו ולניהולו של תיאטרון אלמינא ביפו. מבחינתם, התיאטרון הוא הרבה יותר ממקום שבו מעלים הצגות. הוא בית, מפעל חיים וניסיון מתמשך ליצור מציאות שבה יהודים וערבים יכולים להיפגש, להקשיב ולחוות יחד אמנות.

לקראת פסטיבל אלמינא ה־11, שיתקיים השנה, שוחחתי עם רז על הדרך האישית והמקצועית שעברה, על הקשר שבין אהבה, משפחה ויצירה, על הרגע שבו החליטה לחזור אל הבמה, ועל האמונה שלה בכוחה של התרבות להציע אפשרות אחרת, גם כשהמציאות בחוץ נדמית כמעט בלתי אפשרית.

סיפור אהבה שהפך למפעל חיים

איך התחיל המסע שלך בעולם התיאטרון?

"אני בוגרת בית הספר למשחק בית צבי. שם, לפני שנים רבות, פגשתי את נורמן עיסא. למדנו יחד, הכרנו והתאהבנו. אפשר לומר שכל המורכבות של חציית גבול, של התקרבות למישהו או למישהי שאינם מהצד שלך, התחילה כבר אז. התחברנו מהרגע הראשון.

"יש לנו אפילו סיפור מצחיק על איך הכול התחיל. נשארנו בהפסקה ברחבה. אני הסתכלתי על הפיתה עם הזעתר והזיתים שהוא הביא, והוא הסתכל על הסנדוויץ' הצמחוני שלי עם הנבטים והחסה. בסוף החלפנו כריכים. משם, לאט לאט, התקרבנו והתחברנו.

"הוא לימד אותי על התרבות שלו, על השפה ועל המנהגים, ואני לימדתי אותו על שלי. זה היה תהליך עמוק של התקרבות, שנבע מסקרנות, מעניין, מקרבה ומאהבה אנושית אמיתית.

"הדרך לא הייתה פשוטה. אחרי שסיימנו את בית הספר נפרדנו, כי ההורים לא הסכימו בהתחלה לקשר. ניסינו לא להיות יחד, אבל בסופו של דבר חזרנו. להורים לא הייתה ברירה אלא להבין שזאת אהבה אמיתית. מאז אנחנו יחד. יש לנו שלושה בנים ותיאטרון אחד לגדל".

צילום: אביבה רוזן

הסיפור האישי של רז ועיסא הוא במובנים רבים גם נקודת המוצא של אלמינא. עוד לפני שהוקם התיאטרון, עוד לפני שהיו לו אולם, עמותה, הצגות וקהל, התקיים בביתם מפגש יומיומי בין שתי תרבויות.

לא מפגש רעיוני או הצהרתי, אלא חיים משותפים על כל מה שהם כוללים: שפה, משפחה, מנהגים, ויכוחים, אהבה והתמודדות עם הסביבה. אולי משום כך, כשהיא מדברת על דו קיום, רז אינה מציגה אותו כסיסמה מופשטת. מבחינתה, הוא מתחיל במערכות יחסים ממשיות, באנשים שמוכנים להכיר זה את זה ולגלות שהאחר אינו בהכרח זר כפי שנדמה להם.

המשפחה שלכם קשורה גם היא לעולם המשחק והיצירה.

"בהחלט. יש לנו שלושה בנים, וכל אחד מהם מצא את דרכו בעולם האמנות. אמיר עיסא, הבכור, הוא משורר. הוא הוציא ספר שירה ועוסק גם בעבודה שמאחורי הקלעים, בכתיבה ובהפקה. ליר, הבן האמצעי, הוא בוגר הסטודיו למשחק. הוא מוכר לקהל בזכות תפקידו בסדרת הילדים 'קראמל', ומשחק גם בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון חיפה. שון, הצעיר שלנו, התחיל את שנתו הראשונה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. כבר מגיל 14 יש לו ניסיון בטלוויזיה ובתיאטרון. הוא השתתף בסדרה 'טיפול לילי', שבה גילם את בנו של הפסיכולוג, וכיום הוא משחק בתיאטרון באר שבע בהצגה 'כל החיים לפניו'. הוא מוכשר מאוד, עובד קשה, והחיים באמת עוד לפניו".

הבית של רז ועיסא הוא אפוא בית שבו התיאטרון אינו מסתיים כשהמסך יורד. הוא נוכח בשיחות, בעיסוקים של הילדים, בבחירות המקצועיות ובמפגש המתמיד עם יצירה. אבל הדרך של רז עצמה לא הייתה מסלול ישיר ממשחק להקמת תיאטרון. באמצע הדרך היא פנתה לעולם אחר לגמרי, עולם הטיפול.

מהבמה אל חדר הטיפולים ובחזרה

אחרי לימודי המשחק בחרת לעסוק גם בתחום הטיפולי. איך נוצר המעבר הזה?

"אחרי שסיימתי את לימודי המשחק בחרתי לנסות לשלב בין המשחק לבין החיים. נולד אמיר, הבכור שלנו, ובשלב מסוים החלטתי לשים בצד את הקריירה שלי כשחקנית וללכת ללמוד דרמה-תרפיה. בהמשך הפכתי למטפלת בשילוב אמנויות. למדתי בקורסים ובהתמחויות שונות, שהתמקדו בחיבור שבין עולם הבמה והתיאטרון לבין עולם הטיפול, בעיקר בעבודה עם ילדים ונוער.

"אני מרגישה שילדים הם כמו פלסטלינה. הם גמישים, ואפשר לעזור להם לעבד ולתקן חוויות לא טובות מהילדות באמצעות כלים תיאטרוניים וטיפוליים. עבדתי בקליניקה פרטית וגם בבתי ספר ביפו, בין היתר עם נשים ועם מתבגרות ערביות. אהבתי את האפשרות לגוון ולעשות כמה דברים במקביל.

"אבל אחרי כמה שנים התגעגעתי מאוד לתיאטרון, ליצירה שלי ולמימוש העצמי. בחדר הטיפולים אתה נותן את הבמה למטופל, מקשיב לו ומאפשר לו להביא את עצמו. זה חשוב מאוד, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה להחזיר את הבמה גם לעצמי".

הניסיון הטיפולי של רז לא נותר מאחור כשהיא חזרה לכתוב וליצור. להפך. הוא הפך לחלק מהשפה האמנותית שלה, ובמיוחד מהדרך שבה היא מתבוננת בילדים ובצרכים שלהם. בעיניה, הצגת ילדים אינה רק אמצעי להעביר שעה נעימה או לספק בידור. היא יכולה לפתוח פתח לעולם רגשי, לאפשר לילדים להתמודד עם פחדים, להכיר מצבים מורכבים ולמצוא דרכים חדשות להבין את עצמם ואת סביבתם.

איך התחלת לכתוב מחזות?

"תמיד אהבתי לכתוב שירים וסיפורים למגירה. לקחתי קורסים בכתיבה והתחלתי לכתוב הצגות. היצירה הראשונה שכתבתי הייתה 'גלגוליו של גלגמש', עיבוד מחורז לאפוס הקדמון. הגשנו אותה לפסטיבל הצגות הילדים בחיפה, וזכינו במקום הראשון. הקונספט היה שאני כותבת ונורמן מביים.

צילום: אביבה רוזן

"אחר כך הגיעה 'שטה פה', הצגה שהעלינו באלמינא. היה לנו רעיון לשלב שייט אמיתי בנמל יפו. הילדים יוצאים לחפש אוצר, ובסוף מגלים שהם עצמם האוצר. זאת הייתה דרך לקחת את הקהל הצעיר להרפתקה שבה גם המקום שבו מתרחשת ההצגה הופך לחלק מהחוויה.

"בהמשך כתבתי את 'חופש לזוז', בהשראת מטופלים שלי שהתמודדו עם הפרעות קשב וריכוז. גם ההצגה הזאת זכתה בפרס הראשון בפסטיבל בחיפה. בשלב מסוים כבר צחקו איתנו בפסטיבל שאנחנו לוקחים את כל הפרסים".

אפשר לזהות בסיפורים האלה את החיבור המיוחד שמאפיין את עבודתה של רז: מצד אחד, משיכה לסיפור, לדמיון ולמשחק; מצד אחר, עניין עמוק בעולמם של ילדים ובשאלות שמעסיקות אותם. גם הבחירה בנושאים כמו חופש תנועה, התמודדות עם קשיי קשב וחיפוש אחר אוצר אינה מקרית. אלה סיפורים שמבקשים לדבר אל הילדים בגובה העיניים, אבל אינם מתייחסים אליהם כאל קהל שצריך רק לשעשע אותו.

להקים בית לתיאטרון ולחלום בגדול

המעבר מיצירה עצמאית להקמת תיאטרון משלכם היה צעד משמעותי. איך נולד אלמינא?

"זו הייתה התמודדות לא פשוטה, והיא דרשה הרבה אומץ ויכולת לחלום בגדול. אני אולי חולמת בינוני, אבל נורמן חולם ענק. בהתחלה נדדנו בין תיאטראות, שיווקנו את ההצגות שלנו בעצמנו וניסינו למצוא להן מקום. בשלב מסוים פגשנו אנשים טובים ביפו, שאמרו לנו: למה שלא תפתחו עמותה ותקימו בית משלכם?

"פתיחת עמותה עלתה אז 1,100 שקלים. פתחנו מחשב, לחצנו על כמה מקשים, והייתה לנו עמותה. הגדרנו את המטרות שלה: לגשר, לפשר ולתת מקום לחזון של חיים משותפים, נורמליים ושוויוניים בין יהודים לערבים בישראל. הדו לשוניות הפכה לחלק מהדי אן איי שלנו.

"התחלנו עם הפקות כמו 'שמוליקיפוד', בעיבוד של תום ווליניץ, שהפכה להצגת דגל ורצה כבר למעלה מעשור. אבל הדרך להקמת בית קבוע הייתה ארוכה. במשך שנים פעלנו במבנים זמניים, ובהם מבנה נגרייה ישן ומוזנח בנמל יפו, שבו הצגנו את 'שטה פה'. השקענו את כל הכסף שלנו, עבדנו קשה מאוד, ונדרשנו להתמודד עם בירוקרטיה לא פשוטה.

"בהמשך קיבלנו מענק משמעותי מעיריית תל אביב יפו, לצד תמיכה של תורמים וקרנות. התמיכה הזאת אפשרה לנו להתחיל לבנות את הבית הקבוע של התיאטרון בנמל יפו".

הקמתו של תיאטרון עצמאי היא משימה מורכבת גם כאשר מדובר בגוף שפועל בסביבה תרבותית מוכרת ובעלת תשתיות. במקרה של אלמינא, היה צורך לבנות לא רק רפרטואר, אלא גם מסגרת ארגונית, למצוא מקום, לגייס משאבים, להתמודד עם דרישות מנהליות ולבסס אמון בקרב קהלים שונים. החלום האמנותי נדרש לפגוש את המציאות הכלכלית והבירוקרטית, ולא פעם גם להתעקש עליה.

מה המשמעות של בית קבוע עבורכם?

"היום אלמינא היא עמותה נתמכת, עם אולם בית משגשג, שיתופי פעולה עם הרשות המקומית וקהל שהולך וגדל. אבל מבחינתנו, הקמת הבית אינה רק עניין של מבנה. תמיד האמנו שאם הצלחנו ליצור מרחב כזה עבור הילדים שלנו, חובתנו לפתוח את הלב ואת הבמה לכלל ילדי ישראל, יהודים וערבים כאחד".

המשפט הזה מבהיר את ההבדל בין תיאטרון שמעלה הצגות לקהל מסוים לבין מוסד תרבות שמבקש ליצור קהילה. באלמינא, המפגש אינו אמור להתרחש רק על הבמה. הוא מתקיים גם בחלל הציבורי, במפגש שבין הצופים, בשמיעת שפות שונות ובאפשרות להגיע שוב ושוב למקום שאינו מבקש מהקהל לבחור צד או זהות, אלא פשוט להיות חלק מחוויה תרבותית משותפת.

בתוך המציאות הקשה: לבחור להמשיך ליצור

אנחנו חיים בתקופה של קיטוב, מתח ומלחמה. האם יש עדיין מקום לתיאטרון שמבקש לקדם דו קיום?

"אנחנו חיים בתקופה קשה, מורכבת ורוויית מכשולים. יש שתי אפשרויות. אפשר להרים ידיים, להגיד שהמצב בלתי אפשרי ולהתייאש, ואפשר להחליט שבתוך חלקת האלוהים הקטנה שיצרנו אנחנו ממשיכים לנסות לחולל שינוי. אנחנו בוחרים באפשרות השנייה.

"באמצעות הצגות דו לשוניות, מפגשים בבתי ספר, פרויקטים חינוכיים וקבוצות דיאלוג, אנחנו מנסים ליצור פלטפורמה של שפיות. כשילד מגיע לתיאטרון אלמינא ורואה שחקן שמדבר עברית ושחקן שמדבר ערבית על אותה במה, שומע שילוב של שפות ומוזיקה ופוגש קהל מעורב בפואייה, הוא חווה משהו אמיתי. הוא רואה שאפשר להיות יחד, להקשיב וליהנות מאותה יצירה.

"המטרה שלנו היא לא רק להציג הצגה אחת, אלא ליצור קהילה שחוזרת אלינו פעם אחר פעם. התיאטרון הוא כלי רב עוצמה לחינוך נגד גזענות, לקבלת האחר ולבניית עתיד משותף".

האמונה של רז בכוחו של התיאטרון אינה מבטלת את הקושי. היא אינה טוענת שהצגה אחת יכולה לפתור מחלוקות היסטוריות או לשנות את המציאות הפוליטית. היא מציעה משהו צנוע יותר, אבל גם מעשי יותר: לאפשר לילדים להכיר בני אדם שאולי לא היו פוגשים בנסיבות אחרות. לראות אותם משחקים, צוחקים, שרים ומספרים סיפור. לשמוע שפה אחרת בלי לחשוש ממנה. לחוות מצב שבו ההבדלים אינם נעלמים, אבל אינם מונעים את המפגש.

זוהי תפיסה שמעמידה את הילדים במרכז, לא רק כצופים אלא גם כמי שעתידים לעצב את החברה שבה יחיו. רז מאמינה שההרגל להיפגש, להכיר ולשתף פעולה יכול להתחיל בגיל צעיר, ושחוויה אמנותית משותפת עשויה להישאר עם ילד זמן רב אחרי שההצגה מסתיימת.

פסטיבל אלמינא ה־11: במה לכולם

פסטיבל אלמינא ה־11 הוא שיא שנתי של הפעילות. מה מחכה לקהל השנה?

"הפסטיבל הוא אירוע הדגל שלנו, החגיגה השנתית של יצירה ותקווה לכל המשפחה. השנה הבאנו מופעים אורחים שבחרנו בקפידה, ובהם מופע של קולולם ומופע של תיאטרון דוואי. יהיו מופעים לכל הגילים, הצגות דו לשוניות, יצירה מקורית, וחלק גדול מהאירועים והמופעים יהיו ללא תשלום.

"אחת ההפקות הבולטות השנה היא 'מלאלה', שמספרת את סיפורה של מלאלה יוספזאי, כלת פרס נובל לשלום הצעירה ביותר בהיסטוריה. את ההצגה כתבו מיטל נהר ואמיר פטר. היא מיועדת לבני נוער ולמבוגרים, ומלווה גם בסדנאות חינוכיות ובשיחות עם השחקנים לאחר ההצגה. יש לה גרסה בעברית וגרסה בערבית.

"לצד ההצגות יהיו גם שיתופי פעולה מיוחדים. נארח את כוכבי סדרת 'קראמל', יהיו מופעי פודקאסט חיים לילדים, הצגות מחול, ובהן 'בוגי ווגי' של רננה רז, ועוד אירועים רבים. אנחנו רוצים להזמין את כולם, מכל הארץ, יהודים וערבים, לבוא ולחגוג איתנו יום של תרבות, אמנות ותקווה".

הבחירה להעלות הצגה על מלאלה מעניינת במיוחד בתוך מסגרת של תיאטרון לילדים ולנוער. סיפורה של הנערה הפקיסטנית שנאבקה למען זכותן של ילדות לחינוך, ושילמה על כך מחיר אישי כבד, מאפשר להרחיב את גבולות הנושאים שמקובל להביא אל הבמה הצעירה. זהו סיפור על אומץ, על זכויות, על חופש ועל האפשרות של אדם צעיר להשמיע קול גם מול כוחות חזקים ממנו. הבחירה להציג אותו בשתי שפות, ולשלב בו שיחות וסדנאות, מבקשת להפוך את הצפייה לתהליך של למידה ושיחה ולא להסתפק בחוויה חד פעמית.

גם מגוון האירועים האחרים מעיד על הרצון להרחיב את גבולות הפסטיבל. לצד הצגות תיאטרון מסורתיות יש בו מוזיקה, מחול, מפגשים עם יוצרים ותכנים המותאמים לגילים שונים. כך הפסטיבל אינו פונה רק למשפחות שכבר מכירות את אלמינא, אלא מבקש לפתוח את שעריו לקהלים חדשים, לילדים, לבני נוער ולהורים שמחפשים בילוי תרבותי משותף.

אחרי כל השנים האלה, מה עדיין מניע אותך להמשיך?

"אני חושבת שזאת האמונה שאפשר לעשות משהו טוב, גם כשהמציאות קשה. הקמנו מקום שאנחנו מאמינים בו, מקום שמאפשר לילדים ולמשפחות להיפגש דרך אמנות. ברור שיש קשיים, וברור שהדרך לא תמיד פשוטה, אבל אנחנו ממשיכים ליצור, להעלות הצגות ולחפש דרכים להגיע לעוד אנשים. יש לנו אחריות להמשיך ולשמור על המקום הזה".

הדרך של גדעונה רז אל תיאטרון אלמינא אינה סיפור פשוט על הקמת מוסד תרבות. היא משלבת סיפור אהבה שחצה גבולות, בחירה מקצועית לא שגרתית, שנות עבודה טיפולית, חזרה אל היצירה, שותפות אמנותית ומשפחתית עם נורמן עיסא, והתעקשות להקים בית לתיאטרון במקום שבו מפגש בין תרבויות אינו מובן מאליו.

אולי דווקא משום שהחיים המשותפים אינם רעיון תיאורטי עבורה, רז מתעקשת להמשיך להציע אותם דרך הבמה. היא יודעת שתיאטרון אינו יכול לשנות לבדו מציאות שלמה, אבל הוא יכול ליצור רגע שבו ילדים והורים יושבים יחד, צופים באותה הצגה, צוחקים מאותם רגעים ומקשיבים לאותם סיפורים. בעולם שבו אנשים נוטים להסתגר בתוך הקבוצות שלהם, גם רגע כזה אינו דבר של מה בכך.

לקראת הפסטיבל ה־11, אלמינא מבקשת להזמין את הקהל לא רק לצפות בהצגות, אלא להיכנס לבית שנבנה מתוך אמונה בכוחה של האמנות לחבר בין אנשים. עבור רז, זהו המשך טבעי לסיפור שהתחיל לפני שנים רבות ברחבה של סמינר הקיבוצים, עם פיתה, סנדוויץ' והחלפת מבטים. משם צמחו משפחה, יצירה ותיאטרון. והחלום נמשך.

 

צילום תמונה ראשית: גדעון לופו

 

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לרשימת תפוצה