ספטמבר 30, 2026
"עוץ לי גוץ לי" היא הצגת הילדים המשובחת ביותר בישראל. מאז שהועלתה לראשונה בקאמרי ב־1965, ההצגה שכתבו אברהם שלונסקי ודובי זלצר על בסיס אגדה של האחים גרים, הפכה למעין טקס מעבר ישראלי. דורות של ילדים גדלו עליה, הורים חזרו אליה עם הילדים שלהם, וכעת היא ממשיכה לעבור מדור לדור.
יש משהו כמעט בלתי נתפס בעובדה שהצגה שנולדה לפני יותר משישים שנה עדיין יכולה למלא אולם בילדים, לגרום להם להשתתף, לצחוק, לענות לשחקנים ולהתרגש מרגעים תיאטרליים פשוטים לכאורה.
בעולם שבו הצגות ילדים נוטות לעיתים להסתמך על מסכים, אפקטים, שירים מוכרים וקצב של סרטון טיקטוק, "עוץ לי גוץ לי" ממשיכה להציע דבר הרבה יותר בסיסי והרבה יותר חזק: תיאטרון.
ראיתי את "עוץ לי גוץ לי" שלוש פעמים בחיי. בפעם הראשונה הייתי ילדה בעצמי. בפעם השנייה ראיתי אותה עם בתי קרן אור, כשהייתה בת חמש, בשנת 2006. והפעם השלישית הייתה אתמול. כמעט עשרים שנה עברו מאז שישבתי באולם עם ילדה קטנה לידי, והפעם חזרתי אל ההצגה גם כצופה בוגרת וגם כמי שעוסקת בכתיבה על תיאטרון.
האטרקציה הגדולה שאני זוכרת הייתה דווקא כדורי הזהב הענקיים שהשחקנים השליכו אל הקהל. הילדים פשוט השתגעו עליהם. פתאום הזהב שהיה חלק מעולם האגדה יצא מהבמה ועבר אל האולם. ילדים קפצו, ניסו לתפוס, צחקו, התרגשו. הגבול בין הצופים לבין השחקנים נמחק ברגע.
כמעט עשרים שנה אחר כך, אני עדיין זוכרת את הרגע הזה. והנה, אני חוזרת להצגה ומגלה שהקסם התיאטרוני הבסיסי הזה עדיין עובד.
אולי זאת אחת התכונות המיוחדות של "עוץ לי גוץ לי": היא אינה רק הצגה שמספרת סיפור. היא הופכת לזיכרון משפחתי. ילד רואה אותה עם הוריו, שנים אחר כך הוא עשוי לחזור אליה עם ילדיו, ובכל פעם ההצגה נשארת אותה הצגה ובכל זאת משהו בצופה משתנה.
גם מבחינה היסטורית, מדובר בהפקה יוצאת דופן. "עוץ לי גוץ לי" המקורית עלתה בקאמרי ב־1965, עם אברהם חלפי בתפקיד עוץ לי גוץ לי ושושיק שני כבת הטוחן, ולצדם שורה ארוכה של שחקנים שהפכו בעצמם לחלק מההיסטוריה של התיאטרון הישראלי.
בין השמות שנקשרו להפקה המקורית היו אריק לביא, זאב רווח, יוסי ידין, יוסי גרבר, נירה רבינוביץ', גדי יגיל, שלמה וישינסקי ואחרים.
מאז עברו על ההצגה גלגולים שונים, שחקנים התחלפו, במאים התחלפו, העיבוד הבימתי השתנה, אבל היצירה עצמה המשיכה לחיות.
גם רמי ברוך הוא חלק מההיסטוריה הזאת. הוא גילם את עוץ לי גוץ לי כבר ב־1989, ובהפקה שעלתה בקאמרי ב־2002 ובגרסה הנוכחית הוא מגלם את המשרת והמספר. כך יוצא שהצופה הנוכחי רואה על הבמה לא רק שחקן שמבצע תפקיד, אלא שחקן שנושא איתו חלק מההיסטוריה הבימתית של היצירה.
זה מחזיר אותי לאולם של 2006, לקרן בת החמש, ולכדורי הזהב. אולי זה בעצם הדבר היפה ביותר בתיאטרון לילדים: אנחנו חושבים שאנחנו לוקחים את הילדים להצגה, אבל במקרים הטובים ההצגה הופכת להיות חלק מהביוגרפיה של המשפחה כולה.
הבסיס שעליו כל הדבר הזה עומד הוא כמובן הטקסט של אברהם שלונסקי. וזו אולי אחת הסיבות המרכזיות לכך שההצגה לא התיישנה.
שלונסקי אינו מדבר אל ילדים בשפה פשוטה יותר משום שהם ילדים. להפך. הוא נותן להם עברית עשירה, מחורזת, משחקית, מצלולית, מלאה בהמצאות לשוניות. המילים עצמן הופכות לחומר תיאטרלי.
זו החלטה אמנותית חשובה. "עוץ לי גוץ לי" אינה מנסה להסביר לילדים את העולם. היא מזמינה אותם להיכנס אליו. ילדים אינם צריכים להבין כל מילה כדי ליהנות מהמוזיקה של השפה, מהקצב, מהחרוזים ומההגזמה. למעשה, יש משהו משמח מאוד בכך שההצגה סומכת על הקהל הצעיר שלה.
גם דובי זלצר, שכתב את המוזיקה, הפך את השירים לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של ההצגה. אלה אינם שירים שמופיעים באמצע העלילה כדי לסמן שעכשיו הגיע הזמן לשיר.
המוזיקה היא חלק מהשפה של העולם כולו.
וזה בדיוק מה שמאפשר ליצירה להישאר רלוונטית. היא אינה תלויה באופנה מסוימת, בטכנולוגיה מסוימת או בבדיחה אקטואלית. היא בנויה על שילוב חזק של טקסט, מוזיקה, תנועה, צבע ודמיון.
אחד הדברים שאני אוהבת במיוחד ב"עוץ לי גוץ לי" הוא האמונה שלה בקהל.
ההצגה אינה מתייחסת לילדים כאל צופים פסיביים שצריך להחזיק אותם באמצעות גירויים בלתי פוסקים. היא מאפשרת להם להיות חלק מההתרחשות. השחקנים פונים אליהם, משחקים איתם, מגיבים אליהם, וההפרדה בין הבמה לאולם אינה מוחלטת.
כדורי הזהב הם הדוגמה המובהקת ביותר לכך, אבל הם אינם רק גימיק. הם מייצגים תפיסה תיאטרונית שלמה. חפץ יכול להיות פשוט חפץ, אבל ברגע שהוא עובר מהשחקן לילד בקהל, הוא הופך לחלק מהסיפור. גם אחרי כמעט עשרים שנה אני זוכרת את זה. ואני יכולה לראות את אותו אפקט קורה עכשיו לילדים אחרים.
זה מבחן לא פשוט. הצגה שנמשכת כשעה וארבעים וחמש דקות, כולל הפסקה, צריכה להחזיק קהל צעיר, לעיתים צעיר מאוד, שיש בו ילדים בני שלוש וארבע, לאורך זמן. "עוץ לי גוץ לי" עושה זאת באמצעות תחלופה של קצב, שירים, דמויות, תנועה והפתעות, אבל בעיקר באמצעות ההבנה שהילדים עצמם הם חלק מהאירוע.
גם מבחינה חזותית, "עוץ לי גוץ לי" אינה מנסה להעמיד פנים שהיא עולם ריאליסטי. להפך. היא מזכירה לנו כל הזמן שאנחנו נמצאים בתיאטרון.
התפאורה והתלבושות של רות דר יוצרות עולם צבעוני, מסוגנן ומוגזם במידה הנכונה. אין כאן ניסיון לבנות ארמון כאילו הוא תפאורה לסרט היסטורי. הכול קצת גדול יותר, קצת צבעוני יותר, קצת תיאטרלי יותר.
וזה בדיוק מתאים לאגדה.
הבמה אינה רק רקע לפעולות השחקנים. היא שותפה ביצירת עולם שבו טוחן יכול לטעון שבתו יודעת להפוך קש לזהב, מלך יכול להתפתות להבטחה בלתי אפשרית, ועוץ לי גוץ לי יכול להופיע ולהציע עסקה שממנה הכול מסתבך.
גם התנועה משמעותית כאן.
היא מונעת מההצגה להפוך לרצף של דיאלוגים ושירים ומעניקה לה אנרגיה של משחק. התאורה משלימה את העולם הזה ומדגישה את האופי האגדי והבימתי שלו.
יש משהו כמעט ארכאי באסתטיקה הזאת, אבל דווקא משום כך היא מצליחה.
היא אינה מתחרה בקולנוע או בטלוויזיה. היא אינה מנסה להיות מציאותית יותר ממה שתיאטרון יכול להיות. היא פשוט מציעה לילדים להאמין לרגע במה שקורה על הבמה.
רמי ברוך הוא אחת הסיבות לכך שההצגה מצליחה לשמור על אנרגיה בימתית גם כאשר היא נשענת על טקסט ומוזיקה שנוצרו לפני עשרות שנים.
יש לו יכולת נדירה לדבר אל ילדים בלי לדבר אליהם מלמעלה. הוא אינו הופך את עצמו לליצן ילדותי רק מפני שמולו יושבים ילדים. הוא סומך עליהם.
הקומיות שלו בנויה על תזמון, על נוכחות ועל תגובה לקהל. הוא יודע להחזיק רגע, להדגיש מילה, לתת לצחוק להגיע, ואז להמשיך. אלה דברים שנראים פשוטים כאשר הם נעשים היטב, אבל על במה מול מאות ילדים הם ממש לא פשוטים.
בעיניי יש גם משמעות לכך שהוא כבר מזוהה כל כך עם ההיסטוריה של ההצגה. שחקן שהיה פעם עוץ לי גוץ לי והיום הוא המשרת והמספר מעניק להפקה הנוכחית רצף שאי אפשר לייצר באופן מלאכותי.
לצד רמי ברוך משחקים שחקנים נוספים שהם מוותיקי ובכירי התיאטרון, כמו אלי גורנשטיין בתפקיד הטוחן ועירית קפלן בתפקיד החצרונית. גם הם היו שותפים לגלגולים קודמים של ההצגה, לעיתים בתפקידים אחרים.
ההצגנ של היום נושאת איתה זיכרון של הגלגולים הקודמים, גם אם הצופה הצעיר שיושב באולם אינו יודע דבר על ההיסטוריה הזאת.
מתחת לכל הצבעים, הצחוקים והשירים מסתתר סיפור שאינו תמים כל כך.
הזהב הוא כמובן המוטיב המרכזי, אבל "עוץ לי גוץ לי" עוסקת גם בחמדנות, בכוח, בהבטחות, בשקרים ובמחיר שאנשים מוכנים לשלם כדי להשיג את מה שהם רוצים.
הטוחן מנסה להגדיל את מעמדו באמצעות טענה בלתי אפשרית. המלך מתפתה לזהב. בת הטוחן נקלעת למצב שאין לה שליטה עליו. עוץ לי גוץ לי מנצל את המצוקה שלה ומציע פתרון שיש לו מחיר.
הסיפור הזה עובד לילדים כסיפור הרפתקה, אבל המבוגרים יכולים לראות בו גם משל על יחסי כוח ועל אנשים שמבטיחים הבטחות גדולות מדי כשהם רוצים להשיג משהו.
זה עוד יתרון של טקסט טוב לילדים. הוא אינו חייב להסביר את עצמו. כל גיל רואה בו משהו אחר.
ילד יכול לראות את עוץ לי גוץ לי כדמות מצחיקה ומפחידה במידה הנכונה. מבוגר יכול לראות את המנגנון שמאחורי העסקה. וכששניהם יושבים יחד באולם, הם בעצם רואים את אותה הצגה דרך שתי נקודות מבט שונות.
בעידן שבו כל דבר צריך להתעדכן, להתחדש ולהיות "רלוונטי", יש משהו כמעט חתרני בכך ש"עוץ לי גוץ לי" אינה זקוקה לשינוי דרמטי כדי להמשיך לעבוד.
היא צריכה ביצוע טוב.
היא צריכה שחקנים שיודעים להחזיק קהל. היא צריכה מוזיקה טובה. היא צריכה תפאורה ותלבושות שיש בהן דמיון. היא צריכה תנועה. היא צריכה קצב. ובעיקר היא צריכה את האמון הבסיסי בילדים שהיצירה המקורית כבר החזיקה בו.
כשאני מסתכלת עכשיו על ההצגה אחרי שלוש צפיות לאורך החיים, הדבר שמפתיע אותי הוא לא שהיא נשארה בדיוק כפי שהייתה. היא כמובן השתנתה. שחקנים התחלפו, בימאים התחלפו, הזמנים השתנו וגם אני השתניתי.
מה שנשאר הוא העיקר. הסיפור עדיין עובד. השירים עדיין עובדים. השפה עדיין מצליחה להצחיק ולהקסים. רמי ברוך עדיין יודע להחזיק את הקהל. והילדים עדיין מגיבים לתיאטרון חי באותה התלהבות שבה הגיבה קרן כשהייתה בת חמש.
בעיקר, מסתבר שכדורי הזהב עדיין עושים את שלהם.
כשהסתכלתי על הילדים באולם אתמול, חשבתי על קרן הקטנה שישבה איתי לפני כמעט עשרים שנה. אני כבר לא זוכרת את כל מה שקרה באותה הצגה. אני לא זוכרת כל משפט, כל שיר או כל שחקן שהיה על הבמה באותו ערב. אבל אני זוכרת את הזהב עף מעל ראשי הילדים ואת ההתלהבות שלהם.
ואולי זו בדיוק המשמעות של תיאטרון שעובר מדור לדור. הוא לא נשמר בזיכרון בשלמותו. הוא נשמר ברסיסים. בתמונה. בשיר. בדמות. בצחוק. ברגע שבו משהו יוצא מהבמה ונוחת פתאום ליד הילד שלך.
לכן "עוץ לי גוץ לי" היא כבר מזמן לא רק הצגה על עוץ לי גוץ לי. היא חלק מהביוגרפיה התרבותית של ישראל, ובמקרה שלי גם חלק מהביוגרפיה האישית והמשפחתית שלי.
הזהב עדיין נוצץ. הילדים עדיין משתגעים.
ולא רק בגלל הנוסטלגיה. בגלל התיאטרון.
מאת: אברהם שלונסקי
על פי גרסת ההצגה המקורית של: יוסי יזרעאלי
מוזיקה: דובי זלצר
בימוי: ארז שפריר, על פי רוני פינקוביץ' ז"ל
עיבודים: ערן דינור
ניהול מוזיקלי ועיבודים: נדב רובינשטיין
תנועה: ארז שפריר
תפאורה ותלבושות: רות דר
תאורה: אורי מורג, על פי פליס רוס
צילום: כפיר בולוטין
הפקה: תיאטרון הקאמרי של תל אביב
משתתפים: רמי ברוך, ערן מור, נדב נייטס, גלעד שמואלי, אלון סנדלר, דויד בילנקה, אלי גורנשטיין, שמחה ברבירו, ירדן ניקפהמה, נוי הלפרין, נעמה שטרית, איה גרניט שבא, עירית קפלן, כינרת לימוני, שהם שיינר, דודו ניב, טל וייס, עופרי ביטרמן, אדיר בובליל, מתן בן שימול ואחרים.
משך ההצגה: כשעה וארבעים וחמש דקות, כולל הפסקה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©