מזריץ' בגודמן

סיפור שנחשף במקרה והופך לחומר בימתי

“מזריץ”, מאת אפרים סידון ואיציק ויינגרטן ובבימויו של ויינגרטן, היא הצגה שנשענת על עדות היסטורית שהתגלתה מתוך מסע אישי.

סידון נחשף לסיפור במהלך ביקור בעיר מזריץ בפולין, לשם הגיע בעקבות אמו שעלתה ממנה לפני השואה. באותו בניין ששימש כמלון התמקם מטה הגסטפו, בעליית הגג שמעליו הסתתרה קבוצת יהודים במשך למעלה משנה. עצם המיקום, חיים מעל מוקד שליטה נאצי, מייצר פרדוקס דרמטי טעון במיוחד.

המחזה אינו מסתפק בשחזור היסטורי. הוא מבקש לבחון את הקיום האנושי בתנאי קיצון, כאשר ההישרדות תלויה לא רק ביכולת להישאר בלתי נראים אלא גם ביכולת להמשיך להתקיים כחברה אנושית בתנאים קיצוניים בו בני אדם מנסים לדבוק באנושיותם לאחר שכבר נוכחו כי האנושיות היא לא מה שחשבו.

החלל בגובה של כ־70 סנטימטרים, שבו ניתן רק לשבת כפופים או לזחול, אינו רק נתון פיזי אלא תנאי שמכתיב את כל המהלך הדרמטי. התפאורה המינימליסטית מכריחה את השחקנים הצעירים לזחול מתחתיה. גוונים של אפור וחום, גוונים קודרים שולטים ברקע כמו במה שנותר מן החיים.

מצבי הקיצון שחבורת האנשים הזאת חווה, לאחר שעברו אקציות וראו את הקרובים והאהובים אליהם נרצחים או נלקחים לטרבלינקה, מחנה ההשמדה, הביאו אותם לקיום בתנאי השרדות, אך גם נתנו להם אפשרות לחיות במידה כלשהי, כל אחד ואחת לפי אופיים ויכולתם להתמודד, כל אחד ואחת עם ייצר החיים, המוטיבציות האישיות, החוסן האישי וחיפוש המשמעות לחיים.

מיקרוקוסמוס של חברה מתפרקת

הדמויות במחזה מייצגות חתך רחב של החברה היהודית: אדוקים וחילונים, בעלי השקפות פוליטיות שונות, צעירים ומבוגרים, ואף דמות הנתפסת כזרה בשל מוצאה, טניה, שאימה פולניה לא יהודיה והיא נחשבת במידת מה לזרה. השילוב הזה מבקש לייצר מרחב שבו מתנגשות זהויות, אמונות והרגלים.

בתוך זה יש זוגות, אח ואחות, נחגגים חגים ואפילו נולדת תינוקת אחת. החברים לגורל שלעיתים מתקשים להתמודד זה עם זה, נדרשים לתמוך זה בזה, כי אחרת כולם יחד ייכחדו.

עבור סטודנטים למשחק, זוהי הצגה קשה ומורכבת. היא כמו סיר לחץ שכולל הרבה כאב ואבל.  בדרך כלל, השחקנים היטיבו להתמודד עם הקשיים הללו, שהם מאתגרים במיוחד בעיקר לנוכח הפוטנציאל הדרמטי של סביבה סגורה שבה כל הבדל עשוי להפוך לנקודת פיצוץ.

יחסים, שחיקה ומתח מתמשך

הכוח המרכזי של ההצגה נמצא בדינמיקה הבין אישית. בתוך חלל דחוס וללא פרטיות, מערכות היחסים מואצות ומתעוותות. אהבות נוצרות במהירות ומתפרקות באותה מהירות, בריתות מתחלפות, וכעסים מצטברים עד להתפרצות.

כל דמות מגיעה לנקודת רתיחה אחרת, והפערים הללו יוצרים מתח שאינו נבנה דרך עלילה אלא דרך הצטברות. רגע מפתח הוא התודעה של המסתתרים כי ייתכן שהם היהודים האחרונים בעולם. זו אינה אמירה דרמטית בלבד אלא מצב תודעתי שמחלחל להתנהגות, לקשרים ולתחושת הזמן.

שפה בימתית של דחיסות

הבימוי של ויינגרטן מדויק בעיקר ביכולתו לתרגם מגבלה פיזית לשפה תיאטרלית. התפאורה הנמוכה והקודרת אינה רק רקע, אלא מערכת חוקים. השחקנים נעים במרחב מצומצם, כפופים או זוחלים, והגוף הופך לכלי מרכזי בבניית המשמעות.

העיצוב הבימתי שומר על מינימליזם פונקציונלי. התאורה והסאונד מדגישים איום מתמיד, והשימוש בקולות ירי ונפץ אפקטיבי, גם אם לעיתים צפוי. אין כאן ניסיון להרשים באמצעים חיצוניים, אלא לייצר עקביות בין החלל לבין החוויה.

המשחק: אנרגיה קבוצתית מול גבולות הטקסט

הישג משמעותי של ההפקה טמון בעבודת השחקנים. מדובר בקבוצה צעירה שמצליחה להחזיק מתח לאורך זמן ולשמר נוכחות בימתית גם בתנאים פיזיים מגבילים. כבר לפני הצפייה, במיניבוס שלקח אותנו מתל אביב לבאר שבע, משיחות עם היוצרים, שמעתי כי יש הערכה גבוהה לקאסט, והדבר ניכר על הבמה.

המשחק מתאפיין בעיקר בעבודה קבוצתית מדויקת. התחושה היא של אנסמבל ולא של אוסף תפקידים בודדים.השחקנים מגיבים זה לזה באופן חי, והקשרים הבין אישיים מקבלים ביטוי אמין דרך מבטים, תזוזות קטנות ושינויי טון. במרחב שבו התנועה מוגבלת, כל מחווה מקבלת משמעות מוגברת, ורבים מהם מנוצלים היטב.

הישג בולט נוסף הוא היכולת להימנע מפאתוס. למרות החומר הטעון, רוב השחקנים שומרים על רמת משחק אחידה גם בסצינות טעונות במיוחד כשהרגש נבנה מתוך המצב. זהו קו עדין, שלא תמיד נשמר באופן אחיד, אך כאשר הוא מצליח הוא מעניק להצגה אמינות.

יש כאן הליכה על חבל דק ועדין, כדי לכבד את הדמויות של היהודים אנחנו נדרשים להבין כיצד בני אדם מסוגלים להגיע למצבים קשים, לומר דברים קשים ולהמשיך לשרוד יחד.

סיום ההצגה הביא אותי לדמעות. החוזק של מונולוג הסיום של אחת הדמויות הנשיות, שסיפרה על גורלם של הניצולים, שחלקם עלו לארץ, אחרים שנסעו לארצות הברית, והיא, שהתאבדה שנתיים אחרי שעלתה לישראל.

​הסיום הזה סוגר מעגל אכזרי שמעלה שאלות נוקבות על מחיר ההישרדות. הוא מזכיר לנו שהחומות של עליית הגג במזריץ' לא באמת נפרצו עם השחרור. עבור חלק מהניצולים, עליית הגג המשיכה להתקיים בתוך הנפש פנימה, גם תחת השמש הישראלית היוקדת. המונולוג הזה הופך את מזריץ מהצגה היסטורית לכתב אישום רגשי על הטראומה שאינה נגמרת לעולם.

בשורה התחתונה: זוהי הצגה שנחרטת, במיוחד בזכות המשחק שנווט על ידי במאי מעורב שהוא מיוצרי ההצגה, איציק ויינגרטן.

מחזה: אפרים סידון, איציק ויינגרטן
בימוי: איציק ויינגרטן
עיצוב תנועה: גליה פרדקין
מוזיקה מקורית ועריכה: אלדד לידור
הדרכת טקסט: אפרת ליפשיץ
הדרכה קולית: יאיר אפשטיין
עיצוב תפאורה ותלבושות: פרידה שהם
עיצוב תאורה: מאיר אלון
שחקנים: אמיר אינהסז, איתמר מועלם, יהונתן גנקין, בר לוי, מאי אלמליח, אילי חסין, אסיף הלל, מיכל לוי, הדס שטיבלמן, שיר בוטאשוילי, יובל בוחבוט, רן אמיר, טל בנבנישתי, נועה קורייש

צילום: אביבה רוזן