משכית 70/30/10, סגירת התערוכה במוז"א

שם התערוכה מתייחס לשלוש נקודות ציון בתולדות משכית: הקמתה לפני 70 שנה (1954); סגירתה לפני 30 שנה (1994); פתיחתה מחדש לפני 10 שנים (2014).

למשכית הייתה משמעות מיוחדת בהיסטוריה הישראלית. היא נולדה מהצורך להעסיק עולים בעלי מיומנויות שלא נדרשו החברה החדשה אליה הגיעו (אורגים, צורפים, רוקמים למשל) ובהמשך הגיעה למיצוב של יוקרה, הופיעו בתצוגות אופנה של דיור ובתי אופנה יוקרתיים נוספים, והשתמשו במעצבי האופנה הנודעים ביותר שיצאו מבצלאל.

מוזיאון ארץ ישראל הקדיש ערב עיון לסגירת התערוכה (הסגירה ב 30.11). מנכ"ל המוזיאון, עמי כץ, סיפר על חיבור מהותי בין התערוכה לבין ה DNA של המוזיאון לבין משכית. "מוז"א עוסק בחיבור בין אמנות לאומנות, בין חומר לרוח, ובקשר בין עבר להווה. משכית בכל גלגוליה ניסתה לייצר זווית ישראלית שמותחת קו בין העבר לבין התחדשות הישראליות".

במושב הראשון, שהוכתר בשם 'חלמנו חלום או היית?', שוחח שחר אטואן, אוצר התערוכה, עם נאורה ורשבסקי, שלמדה בבצלאל ושימשה כמעצבת אריגים וכמנהלת הייצור של מחלקת האריגה במשכית בשנים 1959-1987. נאורה סיפרה שלמעשה, משכית התחילה בשנת 1949, בעבודה עם נשות המזרח, מזרח אירופה, נשים שהגיעו מבולגריה ורומניה, מדינות בהן הייתה נהוגה מלאכת הרקמה. רות דיין יצרה אז את שיתוף הפעולה עם בצלאל ועם אתא, מעצבים ומשווקים. לאחר מכן הגיעו עולים מאז'רביג'אן ותימן, עם מיומנויות וידע באריגת שטיחים בשיטות שונות וברקמה.  "האנשים האלה רצו להתפרנס ורצו לתת להם פרנסה. איש לא חשב אז על אופנה או יוקרה. התחילה עבודה עם עולי תימן, בתחום הצורפות". אדם בשם משה בן דוד עסק בכך, ומאז המלאכה עוברת מדור לדור, עד לצאצאים בוגרי בצלאל.

"היה צורך לתת לאנשים חומרים וכלי עבודה חדשים. בתהליך לא פשוט. התנאים היו מאוד מוגבלים, והשתמשו במה שהיה אז. בכלל לא עלה על הדעת להביא חומרים מחו"ל האורגים עבדו בבתיהם. היו התמודדויות, כמו למשל, אורג אלכוהוליסט, גם לו צריך היה לתת עבודה. לאחר מכן היו גם אורגים ערבים, תושבי מג'דל".

עם השנים הכניסה  משכית גם את תחום האופנה, וזכתה לתהילה בתחום זה. הגיעו מעצבי האופנה הבכירים ביותר בישראל, מעצבים בעלי שם עולמי, עם דגמים שהפכו לאייקוניים. ורשבסקי טוענת שהדגמים הידועים של משכית היו למעשה דגמים של שמלה אחת באחרי שעשתה את דרכה לתצוגות אופנה בעולם כלל לא חזרה לארץ, וגם לא נמכרה. לעיתים היא הייתה פשוט הרוסה. ורשבסקי: "היו לנו גם ציירים, שציירו בעיקר את בדי הקיץ שלנו. בין מעצבים הידועים ביותר, לצד פיני לייטרסדורף, היו גדעון אוברזון, שוקי לוי וריקי בן ארי. אני לובשת דגמים של ריקי עד היום. לדעתי, הדגם האייקוני היחיד של משכית היה מעיל המדבר של פיני" משכית, לדבריה, כלל לא הייתה רק חברת אופנה, היא הייתה בראש ובראשונה חברה שנתנה תעסוקה וייצרה הרבה דברים חוץ מאופנה. בין השאר, שטיחים ווילונות. אחד השטיחים הידועים של משכית עיטר את מעון הנשיא ונארג באום אל פאחם.