ספטמבר 29, 2026
„גלים של תקווה”, סרטו של ייז׳י מאדל, הוא סרט לא קל על תקופה מורכבת, על אנשים שחיו תחת משטר קומוניסטי, על פחד, נאמנות, הישרדות ועל הרגע שבו חופש הביטוי חדל להיות רעיון מופשט והופך לשאלה של חיים ומוות.
הסרט הצ׳כוסלובקי, שאורכו 131 דקות, מתרחש בצ׳כוסלובקיה של 1967 ו 1968, בתקופת אביב פראג ובדרך אל הפלישה של כוחות ברית ורשה באוגוסט 1968.
במרכזו נמצאת מערכת החדשות הבינלאומיות של הרדיו הצ׳כוסלובקי, שבה פעלה קבוצה של עיתונאים אמיתיים שניסו לשמור על עצמאות מקצועית ועל הזכות להביא לציבור מידע שאינו מוכתב בידי השלטון. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל קרלובי וארי ב 2024.
מאדל אינו בוחר לספר את הסיפור דרך אחד העיתונאים הבכירים. הוא מכניס אותנו לתקופה דרך אדם שנמצא בתחילת הדרך כמעט מחוץ לעולם הפוליטי והעיתונאי. תומאש רוצה בעיקר לדאוג לאחיו הצעיר ולשמור על חייו. דווקא משום כך הדרך שהוא עובר הופכת ללב של הסרט.
תומאש, בגילומו המצוין ושובה הלב של וויצ׳טך וודוחודסקי, הוא בתחילת הסרט אדם שמעדיף להישאר בצל. הוא אינו מחפש הרפתקאות, אינו מבקש להיכנס למאבקים פוליטיים ואינו חולם להפוך לגיבור. הדאגה המרכזית שלו היא אחיו הצעיר, פאיה, והצורך להגן עליו ולגדל אותו בתוך מציאות שבה לא תמיד ברור מי נגד מי.
ואז הוא מגיע לרדיו.
הכניסה שלו למערכת החדשות פותחת בפניו עולם חדש. הוא מגלה חבורה של עיתונאים שמבינים את הכוח שיש בידיהם ומבקשים להשתמש בו כדי להביא לציבור מידע אמיתי. בראש המערכת נמצא מילאן ויינר, עיתונאי אמיתי שהיה אחת הדמויות המרכזיות ברדיו הצ׳כוסלובקי, ובסרט מגלם אותו סטניסלב מאייר. לצדו מופיעות דמויות המבוססות על עיתונאים אמיתיים, בהם ורה שטוביצ׳קובה, ייז׳י דיינסטביר, יאן פטרנק ואחרים.
תומאש אינו הופך מיד לאחד מהם. להפך. הוא נקלע למצב שבו השירות החשאי מפעיל עליו לחץ והוא הופך למעשה למעין מרגל בתוך מערכת העיתונות. האדם שרצה להישאר מחוץ לצרות מוצא את עצמו בתוך מערכת של מעקבים, סודות ונאמנויות כפולות.
זה בדיוק מה שהופך את הדמות שלו למעניינת. הוא אינו גיבור שנולד גיבור. הוא אדם שמפחד, שמנסה להגן על עצמו ועל אחיו ושמבין בהדרגה שהניסיון להישאר ניטרלי אינו באמת אפשרי. ככל שהוא נחשף לעבודת העיתונאים ולמאבק שלהם, הוא מגלה את החוסן האמיתי שלו. בסופו של דבר הוא נאלץ לבחור לא רק בין שתי אפשרויות פוליטיות, אלא בין שתי תפיסות חיים. להמשיך לפעול מתוך פחד, או להילחם על האמת שלו.
הסיפור האישי של תומאש ואחיו הוא העלילה שמכניסה אותנו לתקופה ההיסטורית, אבל הוא עושה דבר נוסף. הוא מאפשר לנו להיכנס גם לנפשם של אנשים שחיו תחת משטר כזה, אנשים שלא בהכרח ביקשו להיות גיבורים או לוחמי חופש אלא פשוט רצו לחיות.
זו אחת התכונות היפות של הסרט. הוא אינו מציג את החיים תחת המשטר רק דרך עימותים פוליטיים גדולים. רוב האנשים אינם חיים את חייהם בתחושה שהם משתתפים ברגע היסטורי. הם הולכים לעבודה, מגדלים ילדים, מנסים להתפרנס, מקיימים קשרים ומנסים להבין מתי מותר לדבר ומתי עדיף לשתוק.
תומאש מייצג בדיוק את המקום הזה. בתחילת הדרך הוא אדם שמעדיף להיזהר. ההתגייסות שלו למען אחיו מסבירה גם את הפחד שלו ואת הפשרות שהוא מוכן לעשות. בהמשך הוא מגלה שאותה דאגה שהובילה אותו להסתתר היא גם זו שיכולה לדחוף אותו לקחת אחריות.
המעבר הזה בנוי היטב משום שהוא אינו קורה ברגע אחד. הוא מצטבר. עוד החלטה ועוד החלטה, עוד חשיפה לעולם העיתונות, עוד מפגש עם אנשים שמוכנים לסכן את עצמם, עד שהאדם שניסה להימנע מכל צרה מבין שהוא כבר נמצא בלב הסערה.
החלק הראשון של הסרט בונה את העולם של הרדיו ואת האנשים שפועלים בו. זה אולי אינו נשמע כמו חומר קולנועי מובן מאליו, אבל מאדל מצליח להפוך את העבודה העיתונאית למקור של מתח.
מכשירי ההקלטה, סרטי ההקלטה, הטלפונים, המיקרופונים, חדרי החדשות והמסדרונות אינם רק פריטים שנועדו לשכנע אותנו שאנחנו בשנות השישים. הם הופכים לחלק מהסיפור. הרדיו הוא מקום שבו אנשים מדברים, מקליטים, עורכים ומשדרים, אבל הוא גם מקום שבו מתנהל מאבק על השליטה במידע.
בהדרגה אנחנו מבינים שהעבודה העיתונאית עצמה היא מעשה פוליטי, גם כאשר העיתונאים אינם מתכוונים להיות פוליטיקאים.
עצם הניסיון להביא לציבור מידע שאינו עובר דרך המסננת של השלטון הופך אותם למאיימים מבחינתו.
הבחירה של מאדל ברדיו כמרכז העלילה מוצלחת במיוחד משום שהיא מאפשרת לו להפוך משהו בלתי נראה למשהו מוחשי. קול עובר דרך גלים ומגיע לאנשים שאינם נמצאים באותו חדר. מי ששולט בשידור יכול להשפיע על מה שאנשים יודעים. מי שמצליח לשדר למרות השליטה יכול לערער עליה.
כך הופך הרדיו בהדרגה למעין גיבור נוסף של הסרט.
הבימוי של מאדל הוא אחד המרכיבים המרכזיים בהצלחת הסרט. הוא אינו מנסה להעמיס על הצופה הסברים היסטוריים. במקום זאת הוא בונה את המתח דרך חיי היומיום של הדמויות, וככל שהמציאות הפוליטית משתנה, גם השפה הקולנועית משתנה.
בתחילת הסרט יש עדיין תחושה של מרחב ושל אפשרות. אביב פראג מביא איתו תקווה, פתיחות ואמונה שמשהו יכול להשתנות. בתוך מערכת הרדיו יש ויכוחים, עבודה, יחסים בין אנשים ואפילו רגעים של קלילות. אבל מתחת לכל אלה הולכת ונבנית תחושת איום.
מאדל יודע לדחות את רגע ההתפוצצות. הוא נותן לנו להכיר את האנשים ואת העולם שלהם לפני שהכול נשבר. לכן כאשר הפלישה מגיעה, היא אינה רק אירוע היסטורי שעליו ידענו מראש. היא מרגישה כמו חדירה אל עולם שכבר התחלנו להכיר ולהיקשר אליו.
גם המעבר בין החללים חשוב מאוד. אותם חדרים שהיו קודם סביבת עבודה הופכים לפתע למקום של סכנה. המסדרונות מקבלים משמעות אחרת, והרדיו עצמו משתנה ממוסד תקשורתי למעוז של התנגדות. זהו בימוי שמצליח להפוך את ההיסטוריה לחוויה ולא רק למידע.
הצילום של מרטין ז׳יארן הוא חלק חשוב מאוד מהיכולת של הסרט להחזיק את התקופה. הסרט אינו מסתפק בצילום תקופתי יפה. הוא משתמש במרחב, בתנועה ובאור כדי לשנות את התחושה שאנחנו מקבלים מהעולם.
בתחילת הסרט יש תחושה של חברה שנפתחת. הרחובות, האנשים והעבודה ברדיו משדרים אפשרות. ככל שהמצב הפוליטי מתדרדר, גם המרחב מקבל איכות מאיימת יותר. העולם שהיה מוכר נעשה צפוף ומסוכן.
בתוך מערכת הרדיו הצילום מייצר תחושת קרבה ולעיתים גם לחץ. אנשים עובדים זה לצד זה, מסדרונות מובילים מחדר לחדר, הטלפונים מצלצלים והמידע עובר במהירות. התחושה היא שאנחנו נמצאים בתוך מערכת שבה הכול מחובר, ולכן גם סכנה שמגיעה מכיוון אחד יכולה להתפשט מיד לכל האחרים.
לעומת זאת, הרחובות מאפשרים לסרט להראות את השינוי הגדול יותר. חברה שלמה נכנסת לתוך הסיפור. כאשר הטנקים מגיעים, המרחב הציבורי אינו עוד רק הרקע לדמויות. הוא הופך לזירת העימות עצמה.
הצילום גם מאפשר לסרט ליצור חיבור בין החומר העלילתי לבין חומרי הארכיון. השילוב ביניהם הוא אחד האלמנטים המרשימים בסרט, משום שהוא מערער לרגע את התחושה שאנחנו צופים בשחזור. הסרט משתמש בחומר היסטורי אמיתי לצד הסצנות המצולמות, ובכך מחבר את הדמויות הבדיוניות ואת האירועים הדרמטיים למציאות ההיסטורית. מאדל סיפר שהשימוש בחומרים היסטוריים היה חלק מרכזי מהגישה שלו לסרט.
גם עיצוב אתרי הצילום של פטר קונץ עושה עבודה משמעותית. כאן כדאי להדגיש שלא מדובר רק ב״תפאורה תקופתית״. הסרט מצליח לבנות עולם שנראה כאילו הדמויות באמת חיות בו.
חדרי מערכת החדשות, שולחנות העבודה, מכשירי הרדיו, הטלפונים, מכונות הכתיבה, הארכיונים והציוד הטכני יוצרים תחושה של מקום עבודה אמיתי. אין כאן תחושה של מוזיאון שבו כל חפץ הונח רק כדי שנדע באיזו שנה אנחנו נמצאים. החפצים נמצאים בשימוש, ולכן הם הופכים לחלק מהפעולה.
אותו הדבר נכון לרחובות, למכוניות, לדירות ולמקומות שבהם הדמויות חיות ופועלות. הפרטים הקטנים מצטברים ויוצרים תקופה.
גם התלבושות של קטרינה שטרבובה ביליקובה משלימות את העבודה. הן אינן מנסות לגנוב את תשומת הלב, וזה בדיוק מה שהופך אותן לאמינות. הדמויות נראות כמו אנשים שחיים את חייהם, לא כמו שחקנים שהולבשו בבגדי וינטג׳ לצורך סרט תקופתי.
השילוב בין הצילום, עיצוב אתרי הצילום, התלבושות והאביזרים יוצר עולם שלם, ובזכותו הצופה יכול להיכנס לתוך הסיפור בלי להרגיש כל הזמן שמישהו מנסה להזכיר לו שהוא צופה בסרט היסטורי.
הפלישה הסובייטית מכניסה לסרט ממד נוסף וחזק. אם בחלק הראשון אנחנו צופים בדרמה פוליטית ועיתונאית, כאשר הטנקים מגיעים לפראג הסרט הופך כמעט למותחן מלחמה.
הרחובות משתנים, הסכנה נעשית מוחשית, והרדיו הופך ממקום עבודה למעוז התנגדות. העיתונאים ממשיכים לשדר למרות הפלישה ומנסים להעביר לציבור מידע אמיתי גם כאשר הכוחות הפולשים מבקשים להשתיק אותם.
זהו השלב שבו הסרט מגיע לשיאו. כל מה שנבנה קודם מקבל משמעות חדשה. העבודה העיתונאית כבר אינה רק עבודה. השידור הופך למעשה של אומץ.
העריכה של פיליפ מלאסק תורמת לכך מאוד. הסרט הולך ונעשה מהיר ולחוץ יותר ככל שהמציאות מתדרדרת, והמעבר בין מוקדי הפעולה מגביר את התחושה שאנחנו נמצאים בתוך מערכת שמנסה לתפקד כאשר העולם סביבה מתמוטט.
הסאונד של ויקטור אקרט חשוב לא פחות. בסרט שעוסק ברדיו, בקולות ובשידורים, הסאונד חייב להיות הרבה יותר מעוד מרכיב טכני, והוא אכן מקבל תפקיד דרמטי. קולות, מכשירים, שידורים ורעשי רקע יוצרים עולם שבו המידע עצמו הופך לחומר קולנועי.
המוזיקה של סיימון גוף משלימה את בניית התקופה. היא אינה משמשת רק כפסקול שמלווה את העלילה אלא מסייעת ליצור את המעבר בין תחושת החופש של אביב פראג לבין החרדה שמגיעה אחר כך.
הסרט משתמש גם במוזיקה של התקופה, והבחירה הזאת חשובה משום שהיא מכניסה אותנו לתודעה התרבותית של אותה חברה. מוזיקה מערבית, תרבות צעירה ורוח של שינוי נמצאות באוויר עוד לפני שהטנקים מגיעים.
הניגוד הזה הופך את הפלישה לכואבת יותר. אנחנו כבר יודעים מה עומד להיעלם.
המשחק הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהסרט מצליח רגשית. וויצ׳טך וודוחודסקי מצוין כאמור בתפקיד תומאש. הוא מצליח לשמור על האיפוק של הדמות גם כאשר היא עוברת טלטלה גדולה. השינוי שלו אינו צעקני. הוא מתרחש בהדרגה, דרך הפחד, ההיסוס והבחירות שהוא נאלץ לעשות.
גם השחקנים סביבו מצליחים להיכנס ללב. סטניסלב מאייר מעניק למילאן ויינר סמכות וכריזמה, אך אינו הופך אותו לקריקטורה של העיתונאי האמיץ. טטיאנה פאוהופובה מעניקה לורה שטוביצ׳קובה נוכחות חזקה ואנושית, ויתר חברי המערכת יוצרים יחד תחושה של קבוצה שמורכבת מאנשים שונים, עם אופי שונה ועם רמות שונות של אומץ.
יש כאן משהו חשוב.
הסרט אינו מבקש לומר שרק אנשים אמיצים במיוחד מסוגלים לעשות את הדבר הנכון. הוא מראה אנשים שמפחדים ובכל זאת פועלים. זה הופך אותם להרבה יותר אנושיים.
כאן קשה שלא לחשוב על ישראל. לא משום שישראל של היום היא צ׳כוסלובקיה הקומוניסטית של 1968. זו תהיה השוואה היסטורית פשטנית ולא נכונה. אבל הסרט עוסק במנגנון מוכר הרבה יותר: הניסיון של שלטון להשפיע על המידע שמגיע לציבור, להפעיל לחץ על כלי תקשורת ולתמרן את המסרים שאזרחים נחשפים אליהם.
הצנזורה שהשלטון מנסה להפעיל על כלי התקשורת, הניסיון לשלוט בשיח ולכוון את המסרים אינם בהכרח מגיעים באותה צורה ובאותה עוצמה בכל משטר. אבל עצם השאלה שמעלה הסרט נשארת רלוונטית: מה קורה כאשר מי שמחזיק בכוח מבקש גם לשלוט בסיפור שמספרים עליו?
בישראל של ימינו, שבה המאבק על מידע, על אמינות כלי התקשורת ועל עצמאותם של עיתונאים נמצא בלב השיח הציבורי, קשה לצפות בסרט כזה בלי לחשוב על תפקידו של העיתונאי.
הסרט אינו נותן לנו תשובה ישראלית, וגם אינו צריך לתת אותה. הוא פשוט מזכיר עד כמה חופש העיתונות תלוי באנשים שמוכנים להמשיך לשאול, לבדוק ולפרסם גם כאשר מופעל עליהם לחץ.
זה מתחבר באופן ישיר למסע של תומאש. בתחילת הדרך הוא אינו מעוניין להילחם על שום דבר. הוא רוצה להגן על אחיו. בהמשך הוא מגלה שהדרך היחידה להגן על מה שחשוב לו עוברת גם דרך ההחלטה שלא לשתוק.
אולי זה הדבר שנשאר איתי יותר מכל בסרט. תומאש אינו גיבור מושלם. הוא אינו מתחיל את הדרך עם אידיאולוגיה ברורה ואינו נטול פחד. להפך. הוא עושה טעויות, הוא מתמרן בין אנשים חזקים ממנו והוא מנסה להגן על עצמו.
אבל דווקא משם מגיע הכוח שלו.
הסרט מזכיר שהיסטוריה אינה מורכבת רק מאנשים שנולדו כדי לשנות אותה. לפעמים אנשים רגילים נקלעים לרגע היסטורי ונאלצים להחליט מי הם רוצים להיות בתוכו.
תומאש מתחיל כאדם שרוצה להישאר בצל ומסיים כאדם שמוכן להילחם על האמת שלו. המעבר הזה הוא גם מה שמאפשר לצופה להיכנס אליו רגשית. אנחנו לא מתבקשים להעריץ אותו מהשנייה הראשונה. אנחנו מתבקשים ללכת איתו בדרך. זו דרך לא קלה.
„גלים של תקווה” הוא סרט ארוך, 131 דקות, אבל הוא מצליח להחזיק. יש בו רגעים שבהם הדרמה ישירה מאוד ולעיתים אפילו מעט מודגשת, ויש נקודות שבהן הסיפור האישי מרגיש תסריטאי יותר מהסיפור ההיסטורי שעליו הוא נשען. גם לא כל הדמויות זוכות לאותו עומק.
אבל החיבור בין הסיפור האישי לבין ההיסטוריה עובד. המשחק מצוין ושובה לב. הבימוי יודע לבנות מתח. הצילום ועיצוב אתרי הצילום יוצרים עולם תקופתי אמין. העריכה, הסאונד והמוזיקה תומכים היטב בהסלמה הדרמטית, והשילוב בין חומרי הארכיון לבין החומר העלילתי מעניק לסרט כוח מיוחד.
בעיקר, יש כאן סרט עם לב.
הוא אינו מספר רק על עיתונאים שנלחמו בשלטון. הוא מספר על אנשים שניסו לשרוד בתוך מציאות שבה האמת הייתה דבר מסוכן. הוא מספר על אדם שמתחיל את דרכו כשהוא מעדיף להישאר בצל, ומגלה בהדרגה את החוסן האמיתי שלו.
בסופו של דבר, הרדיו הוא אולי הגיבור האמיתי של הסרט. קול שעובר בין אנשים, מידע שאי אפשר לראות אבל אפשר לשמוע, ומאבק על הזכות של הציבור לדעת מה באמת קורה.
זו הסיבה שסרט על פראג של 1968 מרגיש כל כך רלוונטי גם בישראל של 2026. לא מפני שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אלא מפני שהשאלה הבסיסית עדיין קיימת: מי מספר לציבור את המציאות, ומי מנסה לקבוע עבורו מהי המציאות.
לפעמים התשובה נמצאת בחדר חדשות קטן, מול מיקרופון.
גלים של תקווה | Vlny | Waves
צ׳כיה וסלובקיה, 2024. אורך: 131 דקות.
בימוי ותסריט: ייז׳י מאדל.
הפקה: מוניקה קריסטל, וולסטה קריסטל, וונדה אדםיק הייצובה.
הפקה משותפת: Wandal Production, Czech Television, רדיו צ׳כי וגופים נוספים.
צילום: מרטין ז׳יארן.
עריכה: פיליפ מלאסק.
עיצוב אמנותי ועיצוב אתרי צילום: פטר קונץ.
מוזיקה מקורית: סיימון גוף.
סאונד: ויקטור אקרט.
עיצוב תלבושות: קטרינה שטרבובה ביליקובה.
איפור ושיער: אדלה אנדלה בורסובה, ייז׳ינה פאלרובה.
אפקטים חזותיים: מירו גאל.
ליהוק: מירו מראז.
שחקנים: וויצ׳טך וודוחודסקי, אונדרז׳יי סטופקה, טטיאנה פאוהופובה, סטניסלב מאייר, וויצ׳טך קוטק, מריקה שופוסקָה, מרטין הופמן, פטר לְנֶניצ׳קה, טומאש מאשטליר, איגור בארש, פטר הליצ׳ק, מתיאש רצ׳ניצ׳ק, יאקוב ארפטמאייר ואחרים.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©